הזדמנות- פרק 37

מנקודת המבט של נועם:
כשנכנסתי לבית הספר, אחרי שהחניתי את האוטו בחנייה, הרגשתי שיש כמה עיניים שמתבוננים בי. איזה סיבה חוץ מהפרידה שלי ושל עמית יכולה להיות הסיבה שיסתכלו עליי ככה? אבל רגע- לא אני גיליתי לאף אחד מה קרה, טוב היחיד שדיברתי איתו זה חבר שלי שבכלל לא לומד בבית הספר הזה, אז איך כולם יודעים? לא רציתי להתייחס לזה, העדפתי לשכוח מזה ולתת ליום הזה לעבור.
"אתה בסדר?" פנה אליי אמיר באחת ההפסקות.
"היי גבר" אמרתי לו, "כן אני בסדר לא לדאוג".
"בטוח?" הוא שאל.
"נשבע" צחקתי.
"אני בטוח שזה לא היה קל.. מעמית לא הייתי מצפה..".
"אתה זה שעכשיו נתקע איתה ביחד בעבודה..".
"לא יכול להסתכל לה בעינים אחי אחרי מה שהיא עשתה לך..".
"עזוב את זה" אמרתי לו ישר. הוא הנהן, טפח לי על השכם ופנה לדרכו. לא רציתי שיתחילו לכעוס על עמית, לא רציתי כלום. לא רציתי שאף אחד יעשה לה משהו רע, עדיין אכפת לי ממנה, אכפת לי ממנה כמו שלא היה לי אכפת מאף אחת אחרת. אני מקווה שהיא מסתדרת, אני מקווה שהיא בכלל פה. אני לא יודע מה קרה מאז שהיא יצאה מהבית שלי, לאן היא הלכה ואיך.. כל כך רציתי לצאת אחריה, לבדוק איפה היא, אבל אמרתי לעצמי שהדבר הכי נכון כרגע לעשות זה לא לעשות כלום. במשך כל הערב כשידעתי שהיא בטח מסתובבת איפשהו אני ניסיתי להרגיע את עצמי ועשיתי את כל הדברים המטומטמים והחסרי פואנטה שאפשר לעשות- סתם ראיתי טלוויזיה, או הייתי במחשב, או התקלחתי במשך שעה. שעה אני חושב הייתי מתחת למים. או שיצאתי קצת לבריכה, זה הדבר היחיד שעשה לי טוב.
בהפסקה אחרת ראיתי אותה. כל כך יפה, יפה כמו שזכרתי שהיא כל כך יפה. היא הייתה לבד והסתכלה כל הזמן למטה. היא התיישבה באיזשהו מקום והתעסקה בטלפון שלה, לא מסתכלת על אף אחד, לא יושבת עם אף אחד. איפה החברה הכי טובה שלה שתמיד הייתה איתה? טוב אני בטוח שהיא לא נטשה אותה. ראיתי את אלון אח שלה יושב עם כל החברים שלו, שחלקם גם חברים שלי. התקדמתי לעברם.
"אלון אפשר רגע?" אמרתי לו. הוא הסתכל עליי והנהן ויצא ממעגל החברים.
"אני באמת מצטער.." הוא נאנח.
"אין לך על זה, זה לא אתה".
"אני יודע אבל בכל זאת. לא מגיע לך- אתה אחד הילדים הכי טובים שאני מכיר, אני באמת לא מאמין שהיא עשתה את זה".
"תגיד משהו" אמרתי מיד, "היא בסדר?".
"אתה שואל אם היא בסדר?" הוא צחק, "בואנה אתה ילד טוב מידי..".
"אולי" צחקתי והסתכלתי עליו, "אבל באמת- תראה אותה" אמרתי והפניתי את מבטי אליה, "היא יושבת לבד, נראית מפוחדת כל כך.. כואב לה מכל הביקורת. מי בכלל סיפר על זה לכל הבית ספר הזה?".
"לא אתה?" הוא שאל מופתע.
"גבר מה האינטרס שלי? אין לי כוח לזה שמסתכלים עליי בעין המרחמת".
"אז מי סיפר?" הוא שאל.
"לא יודע.. אבל אם אני הייתי יכול ללכת לדבר איתה הייתי עושה את זה, לך אולי אליה, היא נראית במצב די חרא".
"בבוקר היא התפרקה.." הוא נאנח. שיט, אני לא יכול לשמוע את הדברים האלה.
"מה יעזור לה?" שאלתי.
"אני ממש לא יודע.." הוא נאנח. הסכלתי עליו ואז עליה. כל היופי שלה למרות כל העצב הדהד לי בראש. אני לא יכול..
"אני אלך אליה" הכרזתי מיד. הוא הסתכל עליי כלא מבין.
"אתה בטוח?" אלון שאל.
"אתה יודע מה קורה איתה היום אחרי הצהריים?".
"בטח תחזור הביתה ותעזור לנקות אותו קצת.. למרות שרובו כמעט ולא הרוס. במשך הימים האחרונים כשהיא לא הייתה בבית הצלחנו לסדר אותו, אבל כשהיא נכנסה הביתה היא בכלל לא התייחסה לזה. כל מה שאני יודע שהיא חשבה עליו זה הפגיעה שלה בך".
"אם אני אבוא אחר הצהריים, היא תדבר איתי?".
"אני חושב שהמצב אמור להיות הפוך לגמרי" הוא אמר לי בישירות, "היא זו שאמורה לבוא ולהתחנן לבקש את סליחתך. אני לא מנסה לגרום לאחותי לצאת כאן הפוגעת אבל היא באמת הפוגעת, לא אתה זה שצריך להתחנן שהיא תדבר איתך".
"אין לי אגו כמו לכל שאר, אני רוצה לגמור את זה כמו שצריך, אני לא יכול לראות אותה עצובה ולא יכול לראות את ההתיחסות אליה".
"אמרו לך פעם שאתה אדם נורא טוב?" הוא צחק.
"היא אמרה.." נאנחתי. אני כנראה יותר מתגעגע אליה מאשר רוצה לעשות קלוז'אר נכון. לא אכפת לי להבליג על כלום. כל מה שאני צריך כרגע זה את ההתייחסות שלה. גם אני נשברתי מהפרידה הזו.