הליכה

הליכה
חלק א

לבשתי מכנסיים קצרים, שמתי עליי גופיה חסרת שרוולים, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי להליכה ספורטיבית. ה-mp3 היה על הזרוע, ביחד עם המנשא לפלאפון ולמפתח של הבית. אני אוהב לקחת את הפלאפון להליכה תמיד, כי אף פעם אני לא יודע מה יכול לקרות. פעם נשך אותי כלב בהליכה, אבל זה לסיפור אחר.

התחלתי את ההליכה בקצב סביר ולאט לאט הגברתי את הקצב. הדיסק קאוורים של דוראן דוראן, שלא התלהבתי לקנות בהתחלה אך מסתבר שהוא דיסק מעולה התחיל מהשיר השני, והגעתי אל רחוב טשרניחובסקי. מהר מאד הגעתי לאזור הטיילת והחלטתי לרדת לים.

ואז, שאני באמצע ההליכה, באקסטזה של המרץ, עם כל המאמץ עוצרת אותי בחורה שלא נראית הכי טוב בעולם. בתחילה לא שמתי לב שהיא פונה אליי, כי המוסיקה באוזניים הסיחה את דעתי. הורדתי את האוזניות ושמעתי את סוף המשפט – "…אתה, נכון?"

אמרתי לה – "סליחה, לא שמעתי מה שאמרת." והיא הגיבה – "אתה יריב שלמד איתי בכיתה ביסודי, לא?". אמרתי לה – "אני לא בטוח. אני לא זוכר אותך."
"הייתי די שקטה וביישנית. כמו היום. מה אתה עושה?" אוף, השאלות 'מה אתה עושה' האלה יכולות לחרפן אותי טוטאלית.
"אני מנסה לחלק את האטום שהוא יהיה יותר קטן."
"נו, ברצינות, אני שואלת." אמרה וחייכה חיוך מגעיל לנוכח הכיעור של כל הפנים.
"איך אמרת שקוראים לך?" – "פזית". היא ענתה. שם מתאים לבחורה כמוה.
"תשמעי, פזית, אני באמצע הליכה ו…".
"בא לך להיפגש מתישהו? אתה יודע כמו יציאה?" קטעה אותי.
"לא נראה לי, אני יוצא עם מישהי…" שיקרתי והמשכתי לשקר."והיא לא אוהבת שיש לי ידידות, וזה לא מתאים. מצטער. שיהיה לך אחלה יום…"
"אתה לא מתנהג אליי יפה. כמו ביסודי."
"מה היה ביסודי?"
"אתה לא זוכר, נכון?"
"ממש לא. ואני גם לא רוצה להיזכר. אני הולך. ביי פזית."
"אתה ממש, אבל ממש לא בסדר." קיבינימאט, מה היא רוצה ממני.
"פזית, אני מצטער אבל אני ממשיך בהליכה." אמרתי והפניתי לה את גבי. לימים, טעות גורלית.

המשכתי בהליכה, וניסיתי לשכוח מכל הדבר ההזוי שקרה עכשיו, אבל זה הציק לי. כבר לא הרגשתי נמרץ ומלא התלהבות להמשיך את ההליכה כמו בהתחלה, אז חתכתי מהים, חזרתי דרך אחד הרחובות, והגעתי הביתה. ואז ראיתי את פזית אצלי למטה בבניין…

"מה את עושה פה, שגית?"
"פזית!"
"סליחה, פזית…"
"אתה ממש לא מתייחס אלי יפה. וזה לא מקובל עליי."
"אוקיי. מה את רוצה ממני?"
"דבר אחד קטן ופשוט."
"תגידי, נראה אם אני יכול לעזור לך …"
"זה קצת אישי."
"אוקיי, תגידי…"

היא לחשה לי באוזן את בקשתה, ונפלתי לרצפה …

חלק ב

"אוקיי" אני לא מבין איך הסכמתי לעשות את זה.
"הכל מוכן?" שאלה אותי.
"כן. אני מוכן. אבל שתדעי, שאם זה לא הולך לי, אל תיקחי את זה קשה…"
"למה שלא יילך לך? אני לא מושכת אותך?" – "ביג פאקינג נוט" חשבתי לעצמי.
"את חמודה…" שיקרתי שוב לבחורה המסכנה. "אבל את יודעת, יש לו חיים משל עצמו."
"אוקיי, אם אתה אומר."

התחלנו בתהליך הקשה, והיה לי נורא לעשות את זה איתה, היא לא משכה אותי, היא לא עניינה אותי, ודי נגעלתי ממנה. אבל היא הסכימה שהיא תרד לי מהגב רק אם אעשה את זה איתה. אם אגאל אותה מייסוריה. אם אקח לה את הבתולים.

זה הצליח באורח נס. והיא שכבה לה על המיטה שרועה עירומה, ומעשנת את הסיגריה של אחרי, בעוד אני מהר מאד שם את המכנסיים עליי, לובש את החולצה, ורוצה לברוח משם כל עוד נפשי בי. ואז היא אומרת."אתה לא נשאר?"
"לא. אני חייב לזוז. עכשיו, לפי ההסכם, את עוזבת אותי לנפשי, נכון?"
"לא."
"מה לא?"
"אנחנו חברים עכשיו."
"אנחנו מה???" שאלתי והרמתי את קולי וכמעט גם הכיתי אותה, אך עצרתי את עצמי ברגע האחרון, למזלי.
"אתה הבן זוג שלי, חבריקו קטן שלי…"
"תשמעי, חגית …"
"פזית!"
"כן, פזית. אני מצטער אבל זה לא מה שסיכמנו."
"אז מה אתה אומר, בעצם? שאתה ניצלת אותי? אתה …, אתה …?" אמרה והחלה לבכות.
"לא, על מה את מדברת? את רצית את זה …"
"אל תדבר איתי יותר בחיים."
"תודה. זה מה שסיכמנו. ביי."
"אתה לא הולך לשום מקום."

ואז באופן מפתיע, אביה נכנס לחדר, שהיא עירומה, ואני מתלבש בזריזות.
"מה הלך כאן?" שאל וחשבתי לעצמי – גם אתה מטומטם כמו הבת שלך?
"מי אתה?" הוא שאל אותי.
"אני יריב." עניתי.
"אוקיי, יריב, בגלל שאני רואה שקיימת יחסים עם הבת שלי, אני מאמין שהקשר ביניכם קרוב. בוא, אתה מוזמן לארוחת ערב. יש לנו גם אורחים מהגליל, הדודה של פזית. ויש הרבה אוכל טוב. אני רוצה גם להראות לך את אוסף הגביעים שלי מתקופת היותי בתיכון ששיחקתי כדורעף, תתארגנו לכם."

מה, לעזאזל? אני לא רוצה לראות את אוסף הגביעים שלו, אני לא מכיר אותו. אני לא חבר של פזית, ואני רוצה לברוח מכאן. ואז פזית, תפסה אותי ביד, ואמרה לי – "אתה רואה, אבא שלי אמר שאנחנו חברים, ואבא שלי לא אוהב שאני נפגעת. אז כדאי לך מאד להתייחס אליי יפה."
"אחרת מה יקרה?" שאלתי. היא לחשה לי באוזן. ושוב נפלתי לרצפה …

חלק ג

אני ודוד, אביה של פזית היינו במסדרון של הבית, מול ארון הגביעים שלו מתקופתו הטובה כספורטאי בתיכון. הוא סיפר לי בלי הפסקה כמה שהוא היה טוב, וכמה העריצו אותו. אני השתעממתי. אבל מהר מאד פנינו לשולחן האוכל, וגם הדודה מרים מהגליל הגיעה…

"שלום, חבר של פזית. אני שמחה להכיר אותך." אמרה והשפם שלה תפס את תשומת לבי.
"בן כמה אתה, חמוד?"
"23". עניתי לה.
"אתה ופזית הרבה זמן בקשר?"
"כן, אני ופזית מכירים עוד מהיסודי."
"איזה יופי. אתה אוהב אותה?"
נזהרתי בתשובה. "אני מחבב אותה מאד וחושב שהיא מיוחדת."
"אני שמחה לשמוע. היא האחיינית האהובה עליי. למרות שהיא האחיינית היחידה שלי."
"כן. אי אפשר שלא לאהוב אותה…" אמרתי בכוח.
"יריב!" קרא לי דוד, האבא הגאה. "בוא תעזור במטבח."

פתאום הרגשתי חלק מהמשפחה, שאני רוצה בעצם לברוח משם ולנתק מגע עם המשפחה הזו לתמיד. לא ידעתי מה לעשות, ואז ראיתי על אימה של פזית שהיא בחורה שמבינה עניין. פניתי אליה ואמרתי – "תשמעי, הממ…" – "אורה" אמרה מהר." כן, אורה, תראי, אני לא רוצה לפגוע בבת שלך, אבל אנחנו לא באמת חברים. היא עשתה לי איזה תרגיל והסכמתי איתו. לא ידעתי שזה יתגלגל עד כדי כך, את מבינה? אני מאד נבוך, ואני רוצה לחזור הביתה. אשמח אם תסבירי לה את זה. ותגידי לה שאני לא בקטע, אוקיי?"

"אוקיי, חמוד. אני מבינה אותך לגמרי. לפזית יש את השיגעונות שלה. אתה לא הראשון שנופל ברשת שלה, ואני מרשה לך ללכת לדרכך, אבל כמובן שיש תנאים מסוימים.
"תנאים?" שאלתי בתום לב.
"כן, אני לא יכולה סתם ככה לתת לך ללכת מהבית…"
"מה את מבקשת ממני?"
"תשמע, אתה ראית את דוד, הוא לא צעיר והוא לא כל כך מתפקד בזמן האחרון, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. אני אשמח אם נעלה לחדר שינה בזמן שכולם אוכלים, ונעשה את זה ואני ארגיש אישה שוב. זה חסר לי כל כך הרבה זמן, ואני זקוקה לזה. אני מבטיחה לך שאחרי זה פזית לא תעשה לך תרגילים."

מה זה המשפחה הזאת?! איך נקלעתי למצב הזה. בסה"כ התחלתי בהליכה לפני כמה ימים, פגשתי את שרית. (פזית !!!), והכל הסתבך מאז. כרגע עמדתי מול האישה המיוחמת והמבוגרת במטבח שמציעה לי לשכב איתה לאחר ששכבתי עם הבת המטורללת. והחלטתי שזה חייב להיפסק. הלכתי לפינת האוכל ואמרתי שם לכולם – "אתם המשפחה הכי מוזרה שפגשתי, ואני הולך. פזית, אל תנסי ליצור איתי קשר. להתראות…"

הלכתי מהבית בסערה, שדודה מרים פעורת פה, הלכתי מהר מהר ובלי שינסו לרדוף אחריי, עד שהגעתי אל הרחוב החשוך וחייכתי, כי לא ידעתי איך הפעם הראשונה שלי תהיה. ולדעתי, יש לי סיפור יפה לספר לנכדים שלי על הפעם הראשונה שלי …