סיפור על החיים שלי

קוראים לי ליאור. אני בת 15, כיתה ט\' .
עברתי המון מתחילת השנה. בעצם זה התחיל משנה קודמת.
ההורים שלי נמצאים במצב לא נעים בערך יותר מ5 שנה , מנסים לשמור על הנישואים שלהם בשבילנו , הילדים, אבל לא כל כך מצליחים. מריבות , צעקות ומה לא?
ב5 שנים האלו הייתה לי עוד תקווה שהכול יהיה בסדר , שהכול ישתפר , שנחזור להיות משפחה מאושרת. אבל התקווה נעלמה.. המצב התדרדר והם פנו לעבר הגירושים.
שנה קודמת אחותי חגגה 12 ועשו לה בת מצווה. בזמן ההכנות למסיבה קצת שכחו אותי, לא התייחסו אליי כמעט, רצו ממני רק עזרה ושקט. כמעט ולא שאלו לשלומי.. הרגשתי נורא. התחלתי לעשות דברים כדי שישימו לב אליי. הפסקתי לעשות שיעורי בית , הפסקתי להכין מערכת , אבל שום דבר לא עזר. הם אפילו לא שמו לב . אז אני הלכתי וניסיתי להגיד להם . אמרתי להם הכול , על המצב שלי בלימודים , על איך שאני מרגישה . סיפרתי להם הכול! כל הדברים הרעים שעשיתי! והם לא הקשיבו , עשו כאילו הם מקשיבים אבל התעסקו בדברים אחרים. כעסתי נורא , הייתי מאוד מאוד עצובה. רבתי איתם בכל הזדמנות , רבתי גם עם אחותי המון – לא הפסקתי לקנא בה. היא מקבלת את כל ההקשבה , הסבלנות , מה שגם אני צריכה!!
חצי שנה הייתי בכעסים , מריבות ובעצבות נוראה . כמעט ולא חייכתי. אף אחד לא שם לב למה שעובר אליי -לא המשפחה ולא החברות. בבית הספר הייתי הכי שמחה שאפשר, שמה מסיכה על הפנים שהכול טוב ושאני בסדר , כי כשנתתי לעצבות ולכעס להיות על פניי , התרחקו ממני , אמרו לי שלא כיף להיות לידי. אז מה עוד אני יכולה לעשות? גם בבית הספר להיות לבד?
הייתי ילדה שמחה, נהניתי מהחיים , צחקתי המון ,אבל זה נעלם וכמעט שנתיים שלמות התבזבזו על כעסים ומריבות.
אחרי שהבת מצווה נגמרה ההורים שלי הלכו לייעוץ זוגי וחזרו להתעניין בי ולשאול לשלומי , אבל התרחקתי. הסתרתי מהם את מה שאני מרגישה וחייכתי ואמרתי שאני בסדר.
יש לי חברה. קוראים לה שרית. היא שמה לב שמשהו עובר עליי ונורא רצתה לדעת מה. אחרי זמן מה סיפרתי לה הכול עם דמעות של צער וכאב. היא אמרה לי שעכשיו היא פה, שהיא תהיה כאן בשבילי ונורא בטחתי בה. היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלי ואני החברה הכי טובה שלה. אבל פחדתי. פחדתי שהיא תעזוב אותי , שהיא תשאיר אותי לבד. כבר ננטשתי פעם אחת על ידי מישהי שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי , סמכתי על מישהי וסיפרתי לה את כל הסודות שלי והיא , סיפרה לכולם וצחקה עליי. אז התרחקתי קצת, פחדתי שוב להיפגע. המצב בבית נהיה גרוע יותר בין ההורים שלי. הייעוץ הזוגי לא עזר וההורים שוב היו עסוקים בהמון דברים חוץ ממני. הם התעסקו באחים שלי הקטנים( אח בן 3 , אחות בת 7 ואחות בת 12 ) , הם התעסקו בזוגיות שלהם ואותי , הם שוב שכחו. הציפיות שלהם עלו כי אני הבת הבכורה.
בקטע הזה כבר נשברתי ושוב ניסיתי למשוך קצת תשומת-לב מהם. אז הייתי שמה סכין ביד שלי כשהייתי הולכת לישון. או שהייתי שמה את הסכין ליד המיטה שלי . כלום ! לא ראו כלום! לא חשבו לבדוק מה איתי. לא ראו את הסכין.. אז חתכתי את עצמי בכף היד. נמאס לי מההתעלמות. חתכתי בסלון , על הספה , במקום המרכזי של הבית.. לא ראו אותי! התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים שלי! וחתכתי עוד ועוד ועוד. עברו יומיים והם לא ראו את הפצעים. ניסיתי שיראו. שמתי את היד על השולחן מול העיניים שלהם.. אבל הם היו מזיזים את היד בלי להסתכל עליה והיו אומרים לי לא להפריע. גם בכיתה אף אחת לא ראתה. גם לא שרית. רציתי שהם יראו לבד. לא ראו.
הלכתי לאמא שלי ואמרתי לה \" אמא תראי , חתכתי את עצמי \" . מה שהיא אמרה לי פשוט זיעזע אותי . היא רק אמרה לי \" אל תעשי את זה שוב, זה מסוכן\". הפסקתי. הלכתי וניסיתי לגרום לכל הכאב לעבור. התחלתי לשתות.
פעם אחת כשהייתי ממש מסטולית התקשרתי לשרית. סיפרתי לה שאני מסטולה . בהתחלה חשבה שעבדתי עליה. אבל כשהבינה שזה נכון היא אמרה לי להפסיק עם זה. להשים את הבקבוק בצד. להיכנס למקלחת וללכת לישון. היא אמרה לי שנדבר מחר. עשיתי מה שהיא אמרה לי אבל לא הצלחתי להירדם.
התכתבי עם מישהו שהכרתי מהווטצאפ. סיפרתי לו הכול ומה שהוא אמר לי זה ככה:
\" אני מבין שאת עוברת הרבה, אני עברתי דבר דומה. תפסיקי עם ההתנהגות הזאת. עכשיו יש עוד מישהו שאכפת לו ממך. את לא לבד . תהיי חזקה\"
התחלתי לבכות. תוך כדי כך נרדמתי.
למחרת בבוקר קמתי עם כאב ראש. לקחתי כדור ואז התחילה שיחה ביני לבינו.
ביקשתי ממנו סליחה ואמרתי תודה. לאט לאט השיחה נהייתה ארוכה יותר והוא אמר לי דברים שעד היום כל פעם שאני עצובה או מדוכאת אני נזכרת במה שהוא אמר ומחייכת והכל עובר.
הוא עזר לי לראות את הדברים מנקודת מבט שונה. לאט לאט חזרתי לחייך , צחקתי הרבה מכל הלב , פחות ריבים , פחות עצבים , והדרך חיים שלי השתנתה. הוא עזר לי לעבור את התקופה הקשה. הפסקתי לחתוך ולשתות. כשההורים שלי הודיעו לנו שהם מתגרשים כמעט ולא בכיתי. הבנתי שזה לטובה. הכול השתנה. דיברתי עם ההורים שלי שיחה ארוכה מאוד. סיפרתי להם שהרגשתי שנטשו אותי קצת. שכבר לא כל כך אכפת להם. הם ביקשו סליחה והתחילו להתעניין יותר במה שעובר עליי. המצב בבית השתפר מאוד.
הגיעה השנה החדשה כיתה ט\' . ההורים ניסו לא לערב אותנו הילדים במה שקורה ביניהם.לא כל כך הצליח להם. הרבה פעמים הרגשתי שאני צריכה לבחור בין אבא לאמא. וזה היה מבאס .
בלימודים ירדתי כי לא הצלחתי להתרכז , כל היום חשבתי על הגירושים.
המצב ביני לבין שרית נהיה גרוע יותר. התרחקנו. כמעט ולא דיברנו. אחרי קבלת התעודות אני והיא דיברנו שיחה מאוד ארוכה ורצינית. היא אמרה לי שהעמדתי אותה במצב לא נעים. אני ביקשתי סליחה. היא אמרה שבחודשים שלא דיברנו היא הבינה כמה שאני חשובה לה וכמה שהייתי חסרה לה. אמרתי לה שככה גם אני מרגישה.
המצב לא חזר להיות אותו הדבר. עכשיו יש מישהי אחרת שהיא החברה הכי טובה שלה. בזמן שהתרחקנו מישהי אחרת ממש התקרבה אליה והן הפכו להיות ממש חברות טובות. אני לא אדחף ביניהם. אני לא אנסה לשוב להיות החברה הכי טובה שלה. אני מסתפקת בזה שאני החברה השנייה הכי טובה שלה. אחרי השיחה הזאת אני והיא עזרנו אחת לשנייה ודיברנו יותר.
המצב שלי בלימודים השתפר ממש. ואני מאושרת..
אני וההורים שלי מדברים יותר וצוחקים יותר ומשתדלים שהכול יהיה בסדר.

אחד המשפטים שהידיד שלי מהווטצאפ אמר לי , אחד המשפטים שעוזר לי המון ברגעים הקשים זה המשפט הזה :
\" אל תחפשו סיבות לחייך , הסיבות יבואו כבר לבד \"

אז זה הסיפור שלי , סיפור קצת עצוב אבל הסוף הוא טוב.