שומרת אחותי פרק 2 'בחור חדש'

שערים כחולים גדולים מקדמים את פנינו כשאנחנו מגיעים לבית הספר, שומר נמוך ושמן פותח לנו את השער באנחה כבדה ומלמול מעוצבן על ילדים שמאחרים, אנחנו עוברים בחצר הריקה ונכנסים למבנה עצמו, רעשים עולים מהכיתות סביבנו, מורות שמאחרות רצות לכיתות שלהם.
הכיתה שלנו נמצאת בקצה המסדרון, ולמיטב זכרוני יש לנו עכשיו שיעור ספרות.
"שיעור ספרות?" אני שואלת את טובי.
"בהחלט." הוא מאשר.
"לעזאזל!" אני כועסת על עצמי שאיחרתי, המורה היחידה שאסור לאחר לשיעור שלה היא המורה לספרות.
אני רוצה לחזור הביתה אבל אסור לי לעשות את זה, ואני גם לא אצליח לצאת מבית הספר בשעה כזאת ביום, הדבר היחיד שיש באפשרותי לעשות זה להתמודד עם האימה, מורה זועמת לספרות.
טובי מתנדב לפתוח את הדלת ובכך סופג את רוב הכעס.
"נו, נו, טובי ודניאל. למה אני לא מופתעת?" המורה מחייכת אלינו ברוע, היא אישה מצומקת בסוף שנות השישים לחייה, תמיד תהיתי למה היא לא יוצאת כבר לפנסיה. עיניה השחורות מבריקות בהנאה ובכעס, שיערה השחור והחלק עומד בתספורת מגוחכת, היא לבושה שמלה שחורה עם הדפס פרחים כחולים שנראה כאילו נשלף מהעבר הרחוק ונעלי עקב מוזרות על כנפיים קטנות בצידיים.
"כי אין לך רגשות?" אני לא מצליחה להתאפק.
"חוצפה! חוצפה! לכי מיד למשרד המנהלת! ואתה, שב במקומך ואם תצייץ או תזוז בשיעור אני אשעה אותך!" היא צועקת אבל מחייכת באותו הזמן, היא נהנית מחוסר האונים שלנו מולה, יש בי רצון בוער להראות לה שאני לא מקשיבה לה, לא משנה באיזו דרך, אבל אני חושבת על לילי וג'ון, מה יקרה אם אני אסולק מבית הספר ועוצרת בעצמי.
"כן המורה." אני ממלמלת בשקט ויוצאת מהכיתה, הולכת באטיות לחדר המנהל.
כשאני עוברת בהצטלבות מסדרונות מישהו מפיל אותי, אני נופלת על ישבני וגוף גדול נופל עלי, אמתו מסתירה לי את שדה הראייה ונשמתו החמה מורגשת על צווארי, אני מרימה את ברכי מתוך אינסטינקט ובועטת באזור הרגיש, הגוף שמעלי נופל ממני ומתפתל בכאבים לידי, אני קמה ובודקת אברים שנפגעו בנפילה.
"למה זה היה טוב?!" הילד שבעטתי בו דורש לדעת, ממבט קצר בו אני יכולה להגיד שהוא נאה: שיערו שחור כפחם ועיניו כחולות. יש לו גוף כחוש וצנום וצבע גופו בהיר מאוד. הוא לא נמוך אבל לא כל כך גבוה, משהו בתוכי נצבט על כך שהכאבתי לילד נאה כל כך.
"סליחה." אני ממלמלת.
"זה בסדר. שמי בילי, ואת?" הוא קם ומושיט את ידו ללחיצה.
"דניאל." אני לוחצת את ידו.
"זה נחמד להכיר אותך דניאל, למה את לא בשיעור?" הוא שואל בעניין, קולו ענייני כמו של איש עסקים ממולח.
"הוציאו אותי מהשיעור כי התחצפתי למורה ואני בדרכי למנהלת, ואתה?" אני שואלת.
"אני סתם איבדתי את החשק ללמוד חשבון, שנדבר בדרך למותך אצל המנהלת?" הוא שואל בציניות ואני צוחקת.
"כמובן." אנחנו מתחילים ללכת לכיוונו של משרד המנהלת כשאנחנו משוחחים על עברנו.