שומרת אחותי פרק 1 ממש קצת הרשמה.

"לילי, לקום." הוילונות מוסטים, אחותי הקטנה משפשפת את עיניה וממלמלת דברים, היא כל כך חמודה עד שכמעט חבל לי להעיר אותה, אבל היא חייבת ללכת לבית הספר.
"אני קמה, לכי תעירי את ג'ון." אומרת לילי, היא רק בת שמונה וכבר כל כך בוגרת לגילה.
אני יוצאת בקושי מהחדר של לילי והולכת לחדר של אחי הגדול, ג'ון.
ג'ון הוא אוטיסט, הוא בן שבע עשרה אבל לפעמים מתנהג כמו בן שבע, בגלל שההורים שלנו מתו כשהייתי בת אחד עשרה הייתי צריכה להשאיר את זה שהוא אוטיסט בסוד כדי שיהיה לנו מותר להמשיך לגור ביחד בדירה של ההורים.
אני פותחת את הדלת הלבנה ונכנסת פנימה בקושי, החדר של ג'ון עמוס דגמים של מכוניות ומכוניות צעצוע, הוא אוהב מכוניות יותר מכל דבר אחר בעולם, ייתכן שאפילו יותר ממני.
אני עוברת מעל דגם של מכונית פרארי אדומה ונאחזת בשולחן הלבן, עליו עומד מחשב, כמה ספרים ואלפי מכוניות צעצוע, ג'ון ישן במרחק מה ממני במיטה שנראית כמו מכונית, השיער הבלונדיני שלו מפוזר על הכרית בתלתלים רכים, עיניו עצומות בחזקה, הוא נראה כל כך שלו, לא טרוד בהתעסקות בלתי נמנעת בצרות יומיומיות, כל בוקר אני עומדת כך ומביטה בו, מקווה שלא אאלץ להעיר אותו אל תוך החיים הקשים שמצפים לו.
בסופו של דבר אני מרימה את התריסים ומסיטה את הוילונות עם הדפס של מכוניות אדומות קטנות, ג'ון קופץ מהמיטה בבת אחת ונופל על הרצפה, הישר על דגם של מכונית קטנה מקרטון שהוא בנה לפני שבועיים.
אני סופרת באצבעותיי שלוש שניות בדיוק לפני שהוא מתחיל לבכות, הבכי שלו כל כך חזק עד שכל מה שיש לי לעשות זה לעמוד ולהביט עד שיחלש קצת, אני יודעת שאם אתקרב עכשיו זה לא ייגמר בטוב בשבילי.
אבל הבכי נמשך ונמשך, השעה כבר מאוחרת ואני נאלצת להתקרב אל ג'ון.
אני מושיטה אליו את ידי והוא מתחיל לבעוט ולהשתולל, לילי עומדת בפתח הדלת ומביטה בזעזוע בג'ון שדופק את ראשו במיטה פעם אחר פעם ובועט בי כדי שלא אתקרב.
בסופו של דבר ההתקף שלו נגמר, הוא מתיישב ומביט בי בעיניים גדולות שגורמות לי לשכוח את כל המקומות שכואבים לי בגלל הבעיטות שלו.
"ג'ון, תתלבש. אנחנו מאחרים. אחרי בית הספר נתקן את המכונית." אני אומרת והולכת למטבח.
הבית שלנו בנוי בצורה ייחודית, בכניסה יש את המטבח והסלון שמשולבים ביחד ואז מסדרון קצר שבו יש רק את חדרי השירותים והאמבטיה שמשתלב עם המסדרון של חדרי השינה ויוצר את האות 'טי' בשפה האנגלית, אני אוהבת בעיקר את במטבח ואת הסלון בבית שלנו כי הם מרוהטים בצורה כל כך ביתית שגורמת לי להרגיש שההורים שלי עדיין בחיים: כשנכנסים בצד שמאל יש את הסלון, בו ספות חומות ישנות בצורת האות 'ח' שניצבות מול טלוויזיה קטנה העומדת על שידה שחורה עם עיטורים יפהפיים ולידה ארוניות מלאות בספרים לאורך כל הקירות, מצד ימין של הדלת יש את המטבח: דלפק שיש עם כיסאות גבוהים חוסמים אותו חלקית ויוצרים סוג של חדר נפרד, לדלפק מחוברים ארונות לבנים שתלויים גם על הקיר הנגדי ומתחתיהם כיור וכל שאר הדברים החיוניים כגון כיריים, שולחן לבן עם חמישה כיסאות עומד בין הדלפק לבין הארונות ועליו אנחנו אוכלים.
אני הולכת לכיור, לידו עומד קרטון החלב חצי ריק מאתמול וקופסת דגני בוקר, בזכות העבודה שלי במועדון ועוד כמה השלמות צדדיות כמעט אף פעם לא חסר לנו אוכל, אבל זה עולה לי במחיר החברה.
רק אדם אחד נותר לידי לאורך כל הזמן, הוא חבר טוב שלי וקוראים לו טובי, הוא בגילי, לומד בכיתה מקבילה בשכבה שלי, הוא עבר איתי לישראל מארצות הברית כשהיינו בני חמש ומאז אנחנו בלתי נפרדים, תמיד עשינו הכל ביחד והוא לא נטש אותי גם כשגילה שהורי מתו.
נשמעת דפיקה בדלת, לילי וג'ון מתחרים ביניהם מי יגיע לפתוח קודם, שניהם כבר יודעים שזה טובי, הוא בא כל בוקר לבקר אותי ולראות אם אני עדיין מסתדרת.
"לילי, איזה בגדים יפים!" טובי מרים את לילי ומסדר את החצאית שלבשה היום.
דבר אחד אני יכולה להגיד ללא שום ספקות: לאחותי יש טעם מצוין בבגדים. היא מצליחה להרכיב תלבושות מדהימות מהבגדים הדלים שיש לה, היום היא לבושה בחצאית שחורה קצרה גבוהה שמגיעה לה עד אמצע הירכיים, חולצת בית ספר ורודה מוכנסת אל תוך החצאית, השיער הבלונדיני המתולתל שלה אסוף בקוקו גבוה ומסודר, היא קשרה סרט ורוד לגומייה ונעלי ספורט ורודות גבוהות שעוברות לה במעט את הקרסול וגדולות ממנה קצת כמעט נופלות ממנה כשטובי מרים אותה מהקרקע.
"טובי, תקנה לי חזייה?" לילי שואלת בתמימות.
"מה?! את ממש לא צריכה עדיין חזייה." הוא אומר ומשתדל לא לצחוק.
"אבל חצי מהבנות בכיתה שלי הולכות עם חזייה." אומרת לילי ומזעיפה את פניה.
"אבל זה כי הן ילדות טיפשות שלא מבינות שום דבר. קדימה לילי, רדי בזהירות לקרקע." טובי מוריד אותה לאט ובטוח אבל לילי קופצת מידיו ורצה אל הספה, מתחילה לנתר עליה ולצחוק.
"ג'ון, יש לי סוס!" לילי צועקת, ג'ון מביט בה בתמיהה.
"לילי, די להתנהג ככה, בואי לאכול." אומר טובי ומושך אותה לשולחן, ג'ון הולך לאכול גם.
אני שמה לכולם חלב ודגני בוקר, טובי מאכיל את לילי ואני שותה את מה שנשאר מהקרטון.
אחרי שאנחנו מלווים את לילי וג'ון לדלת ושולחים אותם לבית הספר אני מתכוונת ללכת להתארגן בעצמי.
טובי עוצר אותי ומסובב אותי אליו.
"מה את עושה היום בערב?" הוא שואל אותי.
"יש לי משמרת במועדון ואחר כך משמרת בחוג, אני מעבירה שיעורים ליד הקניון הישן." אני אומרת, טובי נראה מאוכזב מאוד.
"למה, רצית משהו?" אני שואלת.
"פשוט… בר מארגנת מסיבה, הוזמנתי ואני רוצה להביא איתי מישהי כדי לא להיות בודד. אני לא מכיר שם אף אחד. ואני חייב ללכת, הזמנה למסיבה של בר מקבלים פעם אחת, אם לא באים היא תעשה לך את המוות בבית הספר." אומר טובי בעצב, אני מבינה אותו.
"טוב… מתי מתחילה המסיבה?" אני נאנחת.
"בתשע."
"המשמרת שלי במועדון נגמרת בשמונה וחמישים, תאסוף אותי ונסע ישר לשם." אני אומרת.
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך! עכשיו לכי תתארגני לבית ספר." טובי דוחף אותי למסדרון ואני רצה לחדר שלי, פותחת במהירות את הדלת ונועלת אותה מבפנים.
אני פותחת את הארון ומוציאה ממנו ג'ינס פשוט וחולצה לבנה, שמה נעלי ספורט לבנות גבוהות ואוספת את השיער שלי לקוקו גבוה.
מכל האנשים במשפחה אני יצאתי הכי שונה: לכולם יש שיער בלונדיני מתולתל, לי יש שיער שטני גלי עם גוונים זהובים טבעיים, עיניים כחולות גדולות ובהירות עם ריסים עבים וארוכים, גבות מסודרות ודקיקות ונמשים מתוקים.
בדבר אחד אני דומה לכולם: רזה וגבוהה. כולנו במשפחה רזים וגבוהים.
לפתע אני נתקפת כאב ראש פתאומי, הראייה שלי מתערפלת ורגלי קורסות תחת משקל גופי, הרצפה קשה כשאני פוגעת בה וכאב עובר מעצם הזנב שלי לאורך עמוד השדרה, אני מגששת בידי על השולחן עד שאני מגיעה למגירה ופותחת אותה, שם חייב להימצא הגלון הקטן עם הכדורים שיציל אותי מהמצב הזה.
בסופו של דבר אני מגיעה אליו, בלי לחכות אני בולעת כדור ואפילו לא שותה מים, הכאבים נרגעים במהירות ואני נותרת על הרצפה, לא מסוגלת לדבר או לזוז, עיני קפואות בזמן שעקצוצי הכאב האחרונים נעלמים ועוזבים את גופי החלש.
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, מהצד של אמא שלי במשפחה כולם חולים במחלה הזאת, זאת מחלה תורשתית.
המחלה הורגת את האדם באטיות, ההתקפים שאני חווה מדי פעם קורים כשהמחלה נכנסת לפעולה ומתחילה להשמיד מערכות בגוף שלי, את ההתקף הראשון חוויתי בגיל שש, הדבר היחיד שאני זוכרת זה איך אמא שלי בכתה והתחננה שאני לא אדבק במחלה, בסופו של דבר הרופאים אישרו שאני נדבקתי, שבועות אחר כך אמא שלי לא יצאה מהבית ואני הייתי בטוחה שהכל באשמתי.
אני מכניסה את הכדורים לתיק השחור שלי ליתר ביטחון ויוצאת מהחדר, הראש שלי עדיין הולם בכאבים שחוזרים מעט, טובי מביט בי בדאגה כשאני יוצאת.
"מה?" אני שואלת אותו.
"צעקת." הוא קובע.
"כנראה טעית. בוא, אנחנו מאחרים לבית ספר." יצאנו מפתח הבית.