כשהרוח נושבת, פרק ב': "ליפול, וליפול שוב"

מאז שהכל התחיל, יוצא לי לחשוב הרבה על מהות המוות. היו פעמים שבהם גם דמיינתי את המוות שלי, אבל בדמיונות הללו הייתי אישה מרירה בת 90. לא העלתי בדעתי שזה יקרה כל כך מהר. בכל זאת, אני רק בת 10, וגם לא עשיתי שום דבר רע. אבל אם זה קורה, בכל זאת צריך לדעת להשלים עם זה, איכשהו.
וכך המשכתי להרהר עוד דקות ארוכות, שבהן כבר הייתי בטוחה שאמצא את סופי. אבל כלום לא קרה. המשכתי ליפול וליפול שוב אל מלתעות התהום החשוכה, והאדמה אינה נראתה באופק.
הבטתי בשעון, השעה הייתה דקה לחצות. כיצד זה הגיוני? הייתכן כי נפלתי לפני שלוש שניות?
משהו כאן לא מסתדר. החלטתי לבדוק את הדבר.
\"אחת, שתיים, שלוש, ארבע…\" וכך המשכתי לספור בקצב אחיד עד שהגעתי לשישים. כעת השעה חייבת להיות חצות, ולא- אני צנצנת. הבטתי שנית בשעון, דבר לא השתנה. השעה הייתה עדיין דקה לחצות. בשלב הזה, העצבים בגופי גברו.
לפני שהתחלתי לבעוט באוויר ולשרוט את ידיי עד זוב דם, חשבתי לרגע- ומיד ידעתי מה לעשות.
כמעט בכל הסרטים בהם קרה מקרה דומה לשלי, הגיבור תפס בענף שהיה תקוע בקירות התהום והחל לטפס מעלה מעלה, והוא תמיד היה מצליח. אז החלטתי לנסות גם אני, הרי מה כבר יש לי להפסיד?
למרבה המזל, הייתה קרובה לענף, אך הוא היה ענף קוצני. מצד שני, הוא היה גדול ויכל לעזור לי בצורה ממשית, וברגעים כאלה אין לי יותר מידי ברירות. אז החלטתי ללכת על זה.
תפסתי בענף, נוזל אדום זלג מאצבעותיי, אך לא ייחסתי לכך חשיבות. כשהבטתי מעלה, הבחנתי כי המרחק אינו גדול. אני מעריכה שהמרחק היה בערך מטר. עכשיו זה מתחיל להיראות הגיוני- בערך. אני חושבת שהזמן נעצר, ולכן גם אני נעצרתי באוויר ולא המשכתי ליפול. טוב, זה לא הגיוני בכלל, אבל זה חייב להיות זה. שמתי גם את רגלי על הענף, הכאב היה חד, הרגשתי כאילו רגלי נקרעת מבפנים. רציתי לבכות, אבל לא עשיתי את זה. הייתי חייבת להמשיך. הנחתי את ידיי על האדמה, ודחפתי את עצמי מעלה. עד מהרה, מצאתי עצמי מתבוננת בתהום העמוקה, נושמת לרווחה. הבטתי בשעון, הזמן חזר לזוז. עוד ארבעים שניות לחצות. הבטתי ימינה ושמאלה, מוודא שאף אחד אינו ינסה להתנקש בי שנית, ניגבתי מידיי ומרגליי מעט דם, והתחלתי לרוץ.