אהבה שטנית פרק 12 'להציל את ויטה' הקדשה ל i and you בתקווה שזה יגרום לה להכניס את הדמות שלי…

ויטה התקדמה בשקט לאורך שורת המבנים, זאת הייתה סוג של עיירה קטנה מימי המערב הפרוע קמה לחיים, החלון ממנו קפצה היה בצד השני, היא התקרבה לעבר הדלת.
'איזה עיצוב… היה אפשר לצבוע את הדלת לפחות.' חשבה לעצמה כשראתה את העליבות שבתוך הבניין: כל הקירות התקלפו, הצבע שלהם דהה ונעלם, השולחנות היו קטנים ובקושי החזיקו עליהם את משא הבירה הכבד, בריונים מגודלים אנושיים ושדים ישבו סביב השולחנות, השתכרו ושיחקו פוקר או משחק קלפים אחר כלשהו, בסוף החדר הייתה עוד דלת שהובילה למסדרון ארוך, מואר נורות שהאירו בקושי את כולו, היא ראתה דלתות זהות לכל אורכו אבל לא הצליחה לראות מה יש בפנים, בסוף המסדרון היו שני דלתות ענקיות ומעוטרות קישוטים, היא הניחה שזהו החדר ממנו נמלטה לפני זמן לא רב.
'אם היה לי את המקום הזה, איפה הייתי מחביאה אסירה לא חשובה בכלל?' שאלה את עצמה.
'במרתף כמובן.' ענתה לעצמה וניסתה לאתר ירידה כלשהי למרתף אבל לא הצליחה.
'אז אולי בחדר של האיש שאני סוחט בכוח וחטף אותה?' ניסתה שוב.
'ייתכן מאוד.' חשבה בשמחה, עכשיו היא רק צריכה להבין איך להיכנס פנימה.
היו יותר מדי בריונים ושדים כדי להיכנס סתם ככה ולהילחם בהם, היא החליטה התגנב בשקט יחסי ולקוות שלא ישימו לב אליה.
היא הצליחה לעבור מתחת לדלת בלי למשוך תשומת לב ומיהרה להיצמד לקיר.
שבב עץ קטן נכנס ליד שלה והיא התאפקה לא לצעוק, כאב לה לשלוף את הפגיון מהשרוול והיא הייתה בספק שתצליח לעשות משהו אם יגלו אותה, כל הסיכויים שלה היו תלויים עכשיו בטמטום של השדים או בהצלחה שלה בניסיון להישאר שקטה, קטנה ובלתי נראית לעיני אחרים.
היא המשיכה להתקדם לאורך הקיר, מנסה להבין איפה בלה משיחות אקראיות ששמעה בין השדים והבריונים, אבל לצערה לא נראה שהם מדברים על משהו שלא קשור לפוקר.
"שמעת שהיום בבוקר האיש החדש הזה חזר עם ילדה אחת שהבוס לא היה צריך? הוא בזבז המון שדים בניסיון להצליח להביא אותה לפה ואולי ייקחו עכשיו שדים אחרים כדי לשרת אותו." שיחה של שני שדים תפסה את תשומת לבה.
"הם יכולים לקחת אותנו?" שאל שד אחד.
"יכול להיות. אתה יודע איפה הילדה הזאת? אולי נלך לתחקר אותה שתספר לנו איפה הילדה שהם באמת מחפשים?" שאל שד שני.
"למה זה טוב לנו? אם יתפסו אותנו זה יהיה סתם בעיות." אמר השד הראשון.
"נו בוא, לאידיוט הזה יכול לקחת שנים להבין שכדאי לו לשאול את הילדה הזאת, אם לא אנחנו יכול להיות שהמון שדים ימותו סתם. חוץ מזה, נמאס לי לשחק פוקר, אני תמיד מפסיד." אמר השד השני והעיף את כל הקלפים שלו על השולחן.
"אתה גורם לזה להישמע כל כך אצילי." התמוגג השד הראשון וקם, הם התחילו לזוז אל המסדרון, ויטה מיהרה אחריהם.
"אתה בכלל יודע איפה היא?" שאל השד הראשון.
"ברור, התגנבתי אחרי שהביאו אותה לבדוק אם זאת מי שהם חיפשו, שמעתי אותם אומרים שצריך לקחת אותה לחדר של אנתוני, העובד שהביא אותה, שהוא יסבול אותה." אמר השד השני, ויטה חייכה לעצמה.
'אני כל כך חכמה.' חשבה לעצמה והמשיכה להתקדם כדי לא לאבד את שני השדים.
"נו, ואיפה החדר של אנתוני הזה?" שאל השד הראשון.
"במרתף. מהחדר שירותים יש ירידה למרתף, ושם נמצא החדר של אנתוני." אמר השד השני.
"ואם אנתוני יהיה שם?" שאל השד הראשון.
"וואו, מיסה, איך שאתה חופר לי היום! כשנגיע נאלתר טוב?!" צעק עליו השד השני.
"רוגע, קלוד, רוגע." אמר מיסה, הם נכנסו לחדר קטן, ויטה חיכתה כמה דקות ואז עברה במהירות את המרחק אל הדלת של החדר אליו הם נכנסו ומיהרה לנעול אותה.
הבבואה שלה תפסה את תשומת לבה: היא נבהלה רק מלהביט בעצמה, היא נראתה כמו חיה.
הצלעות שלה בלטו החוצה, שיערה היה סבוך ומבולגן, עיניה היו גדולות, אדומות מהדמעות שעצרה ומטורפות, הדם בכל מקום לא עזר לה להיראות טוב יותר, היא נראתה כמו פליטה שברחה ממחנה מעצר ואז נגררה דרך שיחים בשערות, זה לא היה מחזה מלבלב.
לפתע היא שמעה קולות מלמטה שהתקרבו אליה, היא נמלטה מתוך חדר השירותים ונכנסה לחדר שמולו, למזלה השדים שהיו בפנים ישנו.
מיסה וקלוד, השדים שאחריהם עקבה, יצאו מהשירותים ואיתם אנתוני, על פניו מבט זועם.
'זו ההזדמנות שלי.' חשבה לעצמה כשהם נעלמו בתוך חדרו של ג'ון.
למרות העייפות שלה היא כשלה לחדר השירותים, מחפשת נואשות אחרי הפתח שאמור להוביל אותה אל בלה, כשמצאה אותו היא לא המתינה אפילו שנייה, היא קפצה פנימה ונחתה על המדרגה הלפני אחרונה.
הרגל שלה זעקה בכאב, היא קמה וחיפשה אחרי מתג האור, מגששת על הקירות ועל הרצפה.
"בלה?" לחשה לחלל האוויר.
"ויטה?" היא שמעה את קולה של בלה, שבור וצרוד.
"איפה את?" ויטה חיפשה את מקור הקול בלחץ, לפתע היא חשה ביד אוחזת בה.
"אני פה, את באת להציל אותי?" בלה משכה אותה אליה, ידה של ויטה החליקה על הקיר והדליקה בטעות את האור, היא נבהלה נורא מהמראה של בלה אבל ניסתה לא להראות זאת ורק ענתה: "כן, הרגשתי רע כל כך כשלא הצלחתי להציל אותך שם, החלטתי שאני מוכרחה לעזור לך."
בזמן שבלה שתקה ויטה הביטה בה שוב, היא נראתה נורא: כבולה ברגליה לקיר כשראשה כלפי מטה, אדומה מהדם שעלה לה לראש, מלאה בחבורות ושריטות כמעט כמו ויטה.
"מה עשו לך?" היא שאלה אותה כדי לצאת מהשתיקה המביכה, היא שכחה לחלוטין שהן אמורות לצאת מפה מהר, כל מה שעניין אותה זה לתת אגרוף אחד לפנים המכוערות של אנתוני.
"שום דבר מיוחד, אולי תורידי אותי ואז נדבר?" שאלה בלה.
"ברור." ויטה שחררה אותה במהירות, בלה נחבטה ברצפה וניסתה להיעמד.
בעוד ויטה מנסה לעזור לה להיעמד הן שמעו קול של אנשים בחדר השירותים, הם החלו לרדת למרתף, ויטה זיהתה את הקולות של מיסה ושל קלוד.
"על מה אתה כועס אנתוני? שהבוס אמר לנו לעזור לך להוציא ממנה מידע?" שאל קלוד.
"לא! פשוט תסתמו כבר!" צעק אנתוני, ויטה עזבה את בלה ושלפה את הפגיונות על אף הכאב בידיה.
"את!" אנתוני זיהה אותה בשנייה שהגיע למטה.
"אני. אתה התעללת בחברה שלי, אני אתעלל בך." אמרה ויטה והתנפלה עליהם בלי להסס, בלה הביטה בה ביראה כשהפילה את קלוד מרגליו ותקעה את הפגיון בחזהו, היא זרקה את הפגיון השני אל גבו של מיסה שהופנה אליה והוציאה את הפגיון מחזהו של קלוד.
"אנתוני בורח!" צעקה בלה אל ויטה כשהבחינה בו עולה במדרגות.
"לא הוא לא." לחשה ויטה ואחזה באחורי החולצה שלו, חונקת אותו ומפילה אותו במדרגות, הוא נפל ונחבט ברצפה, ויטה לא המתינה ורצה אליו כשהיא קופצת עליו ופוגעת בו עם המרפק שלה בבטן, הוא התקפל בכאב, היא בעטה בו ונתנה לו אגרוף ששבר לו כמה שיניים.
מונעת מזעם טהור היא קפצה עליו בכל כוחה ותקעה את הפגיון שלה בין עיניו, בלה קמה וזרזה אותה לזוז, לא מאפשרת לה לבדוק שהוא אכן מת.
היא שלפה את הפגיון השני שלה מגבו של מיסה והן עלו במדרגות במהירות, שנייה אחרי שנכנסו לחדר שליד הן שמעו את הצעקות של אנתוני ומיסה, כל השדים והאנשים במבנה מיהרו לחדרו של אנתוני והשדים שבחדר אליו הן נכנסו התעוררו.
"ווד, תסתכל." לחש שד אחד, השד השני הרים את עיניו בדיוק ברגע שהפגיון של ויטה ננעץ בחזהו בדייקנות קטלנית.
"אתה לא תפריע לי." אמרה ויטה וזרקה את הפגיון השני אל השד שדיבר, היא מיהרה להוציא את הפגיונות ולנקות אותם ואז בחנה נתיב בריחה מהחלון.
"לא גובה גדול במיוחד, אני חושבת שתצליחי לקפוץ." אמרה ויטה בעודה צולעת אל בלה.
"תראי מי שמדברת. אני אצליח לקפוץ ויטה, את לא כנראה." אמרה בלה, היא ניגשה לחלון והביטה החוצה, קפיצה מגובה מטר בקושי על רציף עץ לא נראתה לה מסובכת במיוחד.
"אפילו תראי." היא אמרה כדי להוכיח לה וטיפסה בקלות על החלון, היא קפצה החוצה ונשכבה על הרציף.
"טוב, הוכחת את עצמך. חכי אני באה." אמרה ויטה ויצאה גם, היא החליקה בעדינות מהחלון ונעמדה על רגליה.
"תודה לגנים הנהדרים שלי שמותירים אותי גבוהה כל כך." היא חייכה אל בלה.
"מצחיק." בלה קמה, היא הבינה שטעתה לגבי ויטה, היא באמת בחורה נחמדה שסיכנה הכל בשביל לעזור לה, כמה שנפצעה וכמה שסבלה, היא הגיעה להציל אותה, וזו חברה אמיתית.
לפתע היא ראתה עשרות שדים מגיעים משני צידי הבניין, הם הקיפו אותם ולא הותירו להם נתיב בריחה.
"המסיבה נגמרת כאן חברים." אנתוני עמד בראש החבורה, כל ראשו עטוף תחבושות וספוג דם.
"אין לנו לאן לברוח." אמרה בלה באימה, היא הביטה בכל השדים והאנשים מתקרבים אליה.
"אני כל כך עייפה." ויטה כשלה ונאחזה בבלה, היא ראתה רק לבן מול עיניה, היא ידעה שהן אבודות, הן לעולם לא יצליחו להביס צבא כזה והן לא יכולות לברוח, והיא גם לא ראתה כלום.
"ויטה?" שלה שאלה בבהלה, היא הרגישה כאילו היא מתרוממת מתוך גופה ומעופפת יחד עם ויטה כשהן מחובקות אל מעבר הסלעים בו נחטפה, היא הצליחה להרגיש כאילו מישהו יורה בה הרבה פעמים ושורט אותה, היא חשה אגרופים מונחתים עליה, ולפתע הכל פסק, היא התעוררה כשויטה אוחזת בה במעבר ההרים, לידה ישנו לילי ואיזמו.
"ויטה?" בלה הרימה את ראשה של חברתה, עיניה היו עצומות בחזקה והיא התעוותה כאילו סובלת כאבים נוראיים, דמותה הייתה עמומה ומטושטשת כאילו לא הצליחה לחלוטין להגיע לכאן, בלה ניסתה לאחוז בה אבל היא החליקה מידיה כל פעם, כאילו היא רוח.
"ויטה, תתעוררי." בלה לחשה לה, היא הייתה מודאגת מאוד, ויטה המשיכה להתעוות על הרצפה, לפתע היא צרחה בקול רם, צרחה מקפיאת דם שגרמה לבלה לזחול בפחד אל איזמו ולילי ולסתור להם עד שהתעוררו.
"וי..ויטה!" זה כל מה שבלה הצליחה להגיד, נראה שלילי מבועתת בדיוק כמו בלה מהמחזה.
"אוי לא, מה קרה לה?" שאל איזמו, בלה תיארה בפירוט את כל החוויות שלה מאז שויטה הגיעה להציל אותה, איזמו אחז בראשו ועיניו נפערו.
"זה ממש רע, לילי, תסתמי לה את הפה ותקשרי אותה." ביקש איזמו, לילי עשתה זאת.
"אין לנו הרבה זמן, כשהייתי קטן אוטיזי למד על כל היכולות שאמורות להתפתח אצלו כשיגדל וסיפר לי מדי פעם עליהם, מה שסיפרת גורם לי להאמין שויטה העבירה את שניכן לפה בעזרת מעבר בזמן החלון, היא לא הצליחה לעבור בשלמותה לכאן וחלקה עדיין נמצא איפה שהיא החלה את המעבר, יש דרך אחת לתקן את זה שאני מכיר." אמר איזמו.
"איזו דרך?" לילי רעדה ובכתה, היא נבהלה למוות מהמראה של ויטה.
"יש לנו שתיים עשרה שעות לאסוף את המרכיבים הנחוצים ולהכין את המשקה שיציל אותה, במקביל מישהו חייב להשקות את דמותה שנותרה במבנה." אמר איזמו.
"אז למה אנחנו מחכים? בוא נתחיל. אני אלך להשקות את דמותה השנייה של ויטה." בלה הייתה נחושה לגמול לויטה על ההצלה שלה, ואם לסכן את עצמה למוות נחשב גמול בלה בהחלט הייתה מוכנה לעשות את זה.