אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 10

אין לי מושג מה היא אמרה לו שם אבל מה שבטוח היא הצליחה לעצבן את דניאל, הוא עמד שם כמו עמוד וכל שתי שניות גלגל עיניים, חייכתי אליו סוג של חיוך מנחם וחזרתי לחפש את הסרט אך אוזן אחת ניסתה להאזין למה שמתרחש שם מעבר לקו הטלפון.
"לא נטלי, אני רק הקפצתי אותה הביתה." סוף סוף דניאל פתח את פיו ואני פערתי את עיניי במקצת,הם דיברו עליי.
הסתובבתי והסתכלתי על דניאל שהתהלך במעגלים בסלון שלי, הצטערתי לרגע שהסכמתי לו לקחת אותי, הייתי כל כך נסערת שלא חשבתי מה ההשלכות של זה ולצערי יש השלכות.
כולם יודעים מה מצב היחסים ביני לבין דניאל. כבר מכיתה ז' לא הסתדרנו, הוא תמיד מצא סיבה לצחוק עליי ואני תמיד מצאתי דרכים להקניט אותו. הייתי היחידה שלא שתקה לו והוא שנא את זה כל כך, זה היה שקוף.
עכשיו יתפתח ריב ענק ביני לבין נטלי, היא תחשוב שאני מנסה לקחת לה אותו, וזה לא נכון. שתינו לא פרייריות שחייבות להגיד את המילה האחרונה זה הדבר היחיד שמשותף לי ולה.
אבל יותר העסיקה אותי המחשבה של איך תמר, אלה ואוראל יגיבו לזה, במיוחד אוראל שסובל מהילד הזה כבר כמה שנים, לעזאזל אני חברה חרא.
"הי מור," דניאל לחש לי והרמתי את עיניי אליו "תזרמי איתי אוקיי?" הוא הניח את ידו על הפלאפון ולחש אליי, הנהנתי למרות שלא היה לי מושג מה לעשות.
"לא מה פתאום אני בכלל בבית," הוא צעק בהגזמה, התקדם והתיישב לידי.
"הוכחה?" התאפקתי שלא לצחוק למראה של דניאל הוא היה נראה אובד עצות ומה שעוד יותר הצחיק אותי שהוא היה תלוי בי.
"דניאל מזרחי אני לא אמרתי לך שאתה מרותק? זה כולל ללא טלפונים בשעות כאלה מאוחרות," חיקיתי כל של אישה מבוגרת, סמכותית, צפצפנית ובעיקר כועסת, "למעשה זה כולל ללא טלפונים כלל!" הוספתי ושמתי את שתי ידיי על פי בכדי שאני לא אתפרץ בצחוק וכל התכנית הקטנה הזו תיהרס.
"אבל אמא…" דניאל המשיך לזרום איתי וסימן לי בידו שאמשיך.
"בלי אבל תנתק מיד!" קראתי בקול קשה ותקיף.
"טוב אני צריך ללכת אני אסביר לך הכל מחר לילה טוב אוהב!" דניאל אמר בנשימה אחת וניתק מבלי לתת לנטלי להגיב.
"אוי אלוהים תודה," הוא קרא כאילו הצלתי אותו ממוות.
לא יכולתי להתאפק יותר והתחלתי לצחוק כמו מטומטמת ודניאל מיד אחריי נפלתי לאחור על הספה ממשיכה עוצמת את עיניי וממשיכה לצחוק.
"אני לא מאמינה שהיא באמת האמינה לבולשיט הזה," אמרתי אחרי שנרגעתי מהתקף הצחוק שלי
"כאילו את לא יודעת מה האי קיו של נטלי." הוא צחק חלושות.
"אתה יורד פה על החברה שלך אתה יודע?" הבנתי על מי אנחנו צוחקים והרצנתי את קולי, הוא הנהן, זה כאילו שוב חוזר דניאל המגעיל שיורד על כל מה שזז כולל על החברה שלו…אם הייתי במקום נטלי בחיי שהייתי נפרדת ממנו בהזדמנות הראשונה שהייתה לי זה כל כך ברור שהוא הולך עם בנות אחרות מאחורי הגב שלה והיא מעלימה עין למרות שהיא יודעת מה הוא עושה.
"אתה לא אמור להנהן אתה אמור…אתה אמו…" אמרתי בביטחון ובכל מילה שהוצאתי הוא ירד עד שכבר לא ידעתי מה לומר, חיפשתי מהר מה להחזיר לו, "אתה אמור להגן עליה ולכבד אותה!" התקפתי אותו והתעצבנתי תוך כדי אבל על מה? יכול להיות שזה כבר בא לי בטבעי.
"מי אני שאכבד אותה אם היא לא מכבדת את עצמה?" הוא אמר רגוע והפנה אליי את ראשו.
"אז למה אתה איתה למען ה'?" עשיתי פרצוף לא מבין.
"היא נותנת." משך בכתפיו וחזר להתעסק בטלוויזיה, פערתי את פי והנה הוא חזר דניאל המגעיל והלא מתחשב.
"אתה גועלי!" צווחתי ועיוותיי את פרצופי לפרצוף נגעל.
"קראו לי בשמות יותר גרועים, ועכשיו אם לא אכפת לך אני רוצה לראות את הסרט," הוא השתיק אותי והסרט התחיל.
אוי אלוהים כל כך רציתי לשבור עליו משהו.

-נקודת המבט של דניאל-
ניסיתי להתרכז בסרט, בחיי שניסיתי אבל לא יכולתי, עיניי היו על המסך אך ראשי נדד למה שמור אמרה, "אתה גועלי" שתי המילים שהדהדו בראשי בריפליי.
חתיכת כפוית טובה קטנה, מי אני שייחס חשיבות לילדה שלא מבינה כלום מהחיים שלה לא מספיק הרסה לי את כל הלילה, יכולתי לשתות, לרקוד, להיות עם בחורות. לעזאזל! היא צודקת אני גועלי.
זה עדיין לא מחפה על ההתנהגות שלה איך לעזאזל היא מתהפכת כל כך מהר?
הזזתי מעט את ראשי כך שמור תהיה בטווח הראייה שלי, היא נראתה כל כך שונה עם המשקפיים והקוקו הרופף והבגדים הזרוקים האלה של הבית אהבתי את כל העניין שהיא לא ניסתה להרשים אותי, לא העיפה את שיערה של שתי שניות או צחקקה מכל מילה שנייה שאמרתי.
למרות כל הקטע של השנאה אני לא יכול להתווכח עם העובדה שהיא יפה, העיניים שלה מהפנטות,החיוך שלה יפה, הצחוק שלה מדבק. "אוי תסתום את הפה דניאל! אתה נשמע כמו כוסית" המוח שלי צעק עליי.
"מה?" מור שאלה בכעס כשקלטה אותי בוהה בה.
"כלום… את פשוט נראית שונה." חייכתי בכדי להוציא ממנה גם חיוך קטן.
"שונה טוב או שונה רע?" היא הטתה את ראשה לצד מעט וחיכתה לתשובה.
"שונה טוב," השבתי לה את מה שהיא רצתה לשמוע וחייכתי.
"חנפן," היא אמרה ברצינות והנידה בראשה מצד לצד.
"אני רגיל שאומרים לי תודה או משהו בסגנון."
"אתה יודע שאני לא אגיד תודה," היא אמרה תוך כדי פיהוק. התלבטתי אם להציע לה להניח את ראשה על כתפי או לא, אני יודע שלא כדאי, כך או כך אני אצטער אם אציע לה לנוח עליי.

"אני לא מאמינה שנתת לי לראות סרט כזה." היא חבטה בזרועי בכעס כשהגענו לאמצע הסרט, צחקתי והיא חייכה.
"מהסרטים מהאהובים עליי." קרצתי.
"לא חשבתי אחרת," היא עקצה והתקרבה אליי אך הקפידה על כך שלא ניגע אחד בשנייה.
הסרט המשיך והיה כבר לקראת הסוף שזוג היזיזים מגיעים למסקנה שהם מאוהבים ומכאן זה כבר קטע קיטשי סוחט דמעות שאני לא חובב במיוחד. המשכתי לבלוס במבה להנאתי ופתאום ראשה של מור הונח על כתפי, לא ידעתי בדיוק מה לעשות.
"מור?" שאלתי וחיכיתי לתשובה שלא הגיעה
"מור?" ניסיתי שנית ונגעתי בכתפה. היא לא ענתה, הזזתי אותה וקמתי מהספה, הבנתי שהלילה שלי פה נגמר. כיביתי את הטלוויזיה והנחתי את אחת מידיי תחת צווארה ואת השנייה תחת ירכיה והרמתי אותה, עליתי את המדרגות וניסיתי לאתר את חדרה.
כשמצאתי נכנסתי אליו והנחתי אותה על המיטה, כיסיתי אותה והסתכלתי עליה, שלווה כל כך בהתחשב לערב שעבר עליה.
הבטתי בה פעם אחרונה ויצאתי מחדרה.