ציידת-פרק 12; ג'סיקה הארפר.

"הגענו" אמרה פוזי."הבניין המרכזי, המטה הראשי של המחנה".
הבניין היה בן ארבעה קומות צבוע בתכלת עם עיטור לבן ובראש הבניין עמד לו עיט ארד.
עלינו למרפסת המקיפה את הבניין. היו שם כיסאות נוח שבו ישבו שני אנשים.
האיש שלפניו היה נמוך שמנמן עם אף אדום ועניים גדולות ושער מתולתל שחור ממש עד שהיה דומה במידה מפחידה לסגול. הוא היה לבוש בחולצת הוואי בדוגמת פרוות נמר, הוא היה מתחבר מהר עם דוד שלי, אבל הייתה לי הרגשה שהוא שתיין יותר גדול מימנו.
"זה מר ד'." אמרה פוזי. "הוא מנהל המחנה ואחד מאלי האולימפוס."
היא הכריזה. מה שכן, ראיתי שהעניים של אנני כול הזמן נפערות יותר, ויותר עד למידה מסוכנת.
נישבעת לכם, הם כמעט יצאו מהחורים. היה ניראה שאנני לא יודעת מה לעשות קודם-להשתחוות לפניו או לנשק את רגליו. 'אל אולימפי'?! למה זה מזכיר לי משהו?. שאלתי את עצמי.
אני אומרת לכם זה נהפך למוזר יותר ויותר, מרגע, לרגע.
"תתנהגו בנימוס." מלמלה פוזי לעברי. 'מר ד' ' הזה ישב מעל שולחן קלפים שהיה מונח שם ושיחק עם עצמו.
"וזה כירון." היא החוותה עם ראשה לעבר הבן אדם השני שישב.
הוא התקדם לעברנו בשביל לומר שלום, אבל מה שמוזר זה שהוא עדיין נשאר לשבת, ואז התבוננתי עוד יותר טוב בכיסא שהוא ישב וזה לא היה כיסא, זה היה כיסא גלגלים.
היה לו שער חום מקליש וזקן מדובלל, הוא לבש מקטרון דוויט של שנות התרפפ"ו* (מי שלא יודע מזה יש הערה למטה).
הוא חייך בחביבות. בסך הכול נראה זקן חביב.
"שלום לכם, שלום לך פוזי. ברוך שובך." הוא אמר.
"תודה לך כירון, ושלום גם לך. כירון הוא מנהל הפעילויות של המחנה." הסבירה לנו פוזי.
"את…אתה כירון?." שאלה אנני בעניים פעורות. "אתה כירון מאמן הגיבורים?." היא שאלה שוב.
"כן ילדתי, אני כירון מאמן הגיבורים." ענה כירון. "וזה מר ד', תגיד שלום מר ד'-" "אבל אני לא מבינה." התפרצה אנני לדבריו, שזה אחד הדברים שממש לא הייתי מאמינה שאנני תעשה.
"אתה לא הייתה אמור ל..ל..למות?." שאלה אנני.
אווץ'! חוסר טאקט. חשבתי. היה שקט כמה שניות.
"סליחה." מלמלה אנני במבוכה.
"אל נא תצטערי ילדתי, תמיד אותה שאלה, אני כבר רגיל לזה. הא מר ד'?."
"מה? אה כן בטח." אמר מר ד' בפיזור דעת, שהיה שקוע במשחק קלפים אישי.
"טוב האלים נתנו לי משאלה, כול עוד אני אמשיך לאמן גיבורים אני אזכה בחיי נצח."
"אדיר!." אמר ריילי. אבל כירון רק הביט בו בחיוך עצוב."מה שמותכם?." שאל כירון.
"זאת ג'סיקה, וזה ריילי וקייטי, אגב-הם תאומים, וזאת ליזי וזאת אנני." אמרה פוזי.
"נעים להכיר" אמר כירון בחיוך.
"אמרת תאומים, פוזי?" שאל אותה כירון.
"כן, אדוני"
"המם…נדיר ביותר" אמר כירון, והביט בריילי ובקייטי.
ריילי וקייטי הביטו זה בזה מבולבלים.
"טוב עכשיו שגמרנו לפטפט. נוכל סוף, סוף, להתחיל לשחק" רטן מר ד'
"מר ד'! קצת נימוס!." אמר כירון.
"בסדר, בסדר." מר ד' אמר, והוא בכלל לא היה נראה מרוצה. "שלום ובלה, בלה, בלה, ברוך הבא למחנה החצויים ואל תצפו שאני אשמח שעוד כמה פרחחים הצטרפו לפה ומקווה שתיהנו, משחקים?." לא נראה לי שאחבב את מר ד' יותר מדי.
"סלחו לו על התנהגותו, פשוט הוא מוחזק פה בניגוד לרצונו." הסביר כירון. "אתם מבינים, אביו כעס עליו שהוא התאהב בנימפת יער שהייתה מוכרזת מחוץ לחוק, אך בכול זאת, בפעם הראשונה הוא אסר עליו לשתות שתייה חריפה במשך 10 שנים, ובפעם השנייה הוא שלח אותו לכאן ל 100 שנים. לא רק הוא נענש ביום הזה." נאנח כירון.
"נימפת יער?" שאלתי מבולבלת. הייתי בטוחה שזה שם סמוי למשהו אחר.
ועוד פעם, היה נראה שאנני מבינה יותר מאיתנו.
מר ד' רטן בשקט "טוב היא באמת הייתה יפה…קדימה!." הוא קרא. "משחקים! אתם יודעים להמר?." הוא שאל אותנו. הנדנו בראשינו לשלילה. מר ד' נאנח. "מה יהיה עם הנוער של ימינו?, אפילו להמר הם לא יודעים." הסתכלתי עליו בגבות מורמות.
"מי זה אביך?." שאלה קייטי.
"נו-באמת, מזה לא מלמדים אותם מיתולוגיה יוונית בבית-הספר היום?." מר ד' שאל את פוזי, ופוזי משכה בכתפייה "אני חושבת שלא, אדוני."
"רגע! מה?.!" שאלתי כלא מאמינה "המיתולוגיה היוונית? אתם צוחקים עליי?."
"המפלצת הייתה צחוק ג'סיקה? המקום הזה הוא צחוק? כירון הוא צחוק? את הוא צחוק ג'סיקה הארפר?." שאלה אותי פוזי. היא השאירה אותי מגמגמת "מ…מה…מה קשור אני או כירון?." שאלתי. פוזי הסתכלה על כירון וכירון קם.
בהתחלה לא הבנתי. אבל אז ליזי צעקה. "אתה עומד!." אבל מהר מאוד זה הפך לצעקת בהלה, שהצטרפו אליה אני, קייטי, ריילי ואנני.
ואז כירון באמת קם מהכיסא הגלגלים. אבל היה משהו משונה בדרך שבה הוא עשה זאת.
הוא נהיה גבוה יותר, אבל הרגליים שלו לא זזו. המותניים שלו הלכו התארכו והתרוממו מעל החגורה. בהתחלה חשבתי שהוא לובש תחתוני קטיפה לבנים וארוכים, אבל אחרי שהתרומם מתוך הכיסא, גבוה מכול אדם, הבנתי שתחתוני הקטיפה אינם תחתונים; זה היה פלג הגוף העליון של חיה, שרירים וגידים תחת פרווה לבנה.
וכיסא הגלגלים לא היה כיסא. זה היה מעין קופסא ענקית על גלגלים שכנראה הייתה קסומה כי לא יכול להית שהכילה את כולו.
למה הזקן הזה הוא חצי סוס חצי אדם?. שאלתי את עצמי. וואו, בטח הייתה לו ילדות קשה. חשבתי לעצמי
"בבקשה" אמרתי "מזה המקום הזה? איפה אני? מה אני עושה כאן?מה אתה?" שאלתי.
הסתכלתי על חבריי ונראה שתגובתם היו דומות לשלי. נראה שאנני ניסתה לומר משהוא, "אתה..אתה..קאנ..קאנ..קאנטו.."
"לאט, לאט. עוד מעט על כול שאלה תגיע תשובה" אמר לי כירון, מנסה להרגיע.
"בנתיים" אמר כירון "פוזי תקרא לפרסי ואנבת' ואני אסביר לכם" פוזי הנהנה והלכה.
את האמת, עד כמה שאני שונאת אותה, די הצטערתי שהיא הלכה, היא הייתה היחידה שידע מה הולך כאן, ושאני מכירה.

* * *
ריילי:
אני לא מאמין!!!!!!!!. הדבר הזה הוא חצי סוס!!!! ידעתי!!! ידעתי שבסוף חייזרים ישתלטו על העולם!!!!. חשב ריילי בניצחון. אבל כמובן את המסקנה הזאת הוא ישמור לעצמו……
אבל איך שאנני הגיבה זה היה קצת מוזר….כאילו היא יודעת את זה אבל לא יודעת את זה. חשב ריילי מבולבל. אולי..אולי היא אחת מהם! כן! אין הסבר יותר הגיוני מזה! ואני אציל את העולם!!!
כן….'סופר ריילי' נשמע טוב!