חיזיונות ובתי יתומים פרק 3 – חזרה הבייתה

הדרך חזרה הביתה הייתה קצרה:
טיסה באורך 4 שעות (ואני חייב לציין שמאוד אהבתי להציק למי שישב מלפני), נסיעה באורך שעתיים לבואנוס איירס (עיר הבירה, ופעם הבאה אני מקווה שלא יהיה לי נהג שנוסע כמו צב) ואז אני בבית.
אני חייב להודות: ממש לא רציתי לחזור הביתה. חזרתי רק בגלל אחותי הקטנה, אמיליה. היא היחידה שיודעת על החזיונות שלי והייתי צריך את העזרה שלה כי ידעתי שהיא היחידה שתבין אותי. יש לה עיניים ירוקות גדולות כמו שלי ושיער ג'ינג'י כמו של אמא שלי, אני לאומתה יש שיער חום אגוז שכזה.
"אני בבית" צעקתי לתוך הבית כשאני נכנס עם המזוודה הגדולה ותיק גדול. אמיליה קפצה עלי בחיבוק גדול. היא ממש גדלה, בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הגיע לי למותניים ועכשיו כי בגובה הכתפיים שלי. אני פספסתי את יום הולדת 12 שלה אבל היא נראתה לפחות בת 16 עכשיו.
"איך גבהת! אמיליה!" אני אומר בהתפלאות.
"איך נמכת סיימון!" היא אומרת לי ומוציאה לי לשון כמו שהיינו עושים כשהיינו ילדים קטנים. צחקתי והיא הצטרפה עליי.
"אמא ואבא בבית?" אני שואל בפליאה. היה שקט מדי. גם התאומים לא בבית. הם עושים המון רעש בדרך כלל. גם גסטון אחי הגדול לא משמיע קול, אבל זה לא משנה, הוא בדרך כלל מסתגר בחדר או משהו.
"לא, אמא הסיעה את התאומים בבוקר למחנה כלשהו אז הם לא יהיו פה עד סוף השבוע. גסטון באיזו נסיעה שעדיין לא הבנתי מהי, אבא בעבודה וגם אמא, הם יחזרו רק מאוחר בלילה." אמרה בקול יבש, כנראה היא עדיין לא התגברה על הטראומה שלה. בגיל 9 כשהיא נשארה לבד בבית בפעם הראשונה פרצו לבית ומאז היא לא אוהבת להישאר לבד בבית, אבל היא נשארת כשאין בררה.
"היית יכולה ללכת לבית יתומים של סיילו וניקו, אני יודע שמפחיד אותך להישאר לבד בבית." אמרתי וידעתי שהיא מאוד אוהבת את בית היתומים, היא ואללי חברות הכי טובות.
"הייתי שם כל היום וחזרתי לפני שעה כי ידעתי שאתה עומד לחזור." אמרה בחיוך.
"אמיליה אני צריך לדבר איתך." אוני אומר בלחש.
"חיזיון נוסף." שאלה. וואו היא מכירה אותי טוב. הנהנתי בראש.
"הפעם רצח, ואני הרוצח."