ציידת-פרק 11; ג'סיקה הארפר.

ראיתי שם את ריילי וקייטי בוהים. הרמתי את ראשי וראיתי משהו שהעניים שלי סירבו לקלוט.
זה היה מקום מדהים, ללא ספק היינו בחוף הצפוני של לונג איילנד, כי מהצד האחר נפרש העמק עד מצר לונג-איילנד שבהק במרחק כקילומטרים וחצי משם. משם פשוט לא הייתי מסוגלת לקלוט את כל מה שראיתי בין כאן לשם.
הנוף היה משובץ בניינים שנראו מעוצבים בארכיטקטורה יוונית עתיקה-מבנה עמודים עם גג פתוח, אמפיתיאטרון, זירה עגולה. סירות קאנו שטו על אגם קטן. ילדים עם חולצות טריקו בצבע כתום זרחני שהיה כתוב עליהם משהו אבל בגלל הדיסלקציה שלי לא הצלחתי לקרוא מה כתוב, הם שיחקו אני חושבת תופסת מסביב קבוצת ביתנים שנמצאו באמצע היער. ילדים התאמנו בקליעה בחץ וקשת. וכמה ילדים רכבו על גבי סוסים, ועם לא השתגעתי חלקם היו מעופפים עם כנפיים.
במגרש חול שיחקו כדורעף נערים, נערות ונערים עם רגלי כבשה?.
זהו זה!. חשבתי. השתגעתי לגמרי!.
וברגע שבאתי להגיב על מה שאני רואה הופיעו לידי ליזי, אנני ופוזי.
ליזי ואנני הגיבו בדיוק כמוני, פשוט עמדנו שם, פעורי פה שלא מסוגלים להוציא מילה.
אבל מה שמוזר זה שפוזי לא נראתה כלל מופתעת, להפך היא נראתה נינוחה לגמרי, הבעת חמימות הציפה את פניה, מין כמיהה כזאת. שזה לא משהו שרואים כול יום, כאילו חזרה הביתה.
בסוף הצלחתי להוציא כמה מילים, "מזה המקום הזה?" שאלתי.
"זהו מחנה החצויים" ענתה פוזי.
"מה?!" שאלה קייטי שכנראה גם התאוששה.
"את כול הזמן אומרת 'מחנה החצויים' אבל את לא מסבירה בכלל מזה!" קייטי אמרה.
"כן הבטחת לנו הסברים!" אמר ריילי.
"כן…מזה המקום הזה?" שאלה שוב פעם ליזי.
אבל פוזי לא הקשיבה לנו בכלל היא הייתה עסוקה מידי בלבחון את אנני, כאילו כול רגע תהפוך למפלצת הנחש הענקית מאולם הספורט.
אבל אנני לא שמה לב, היא הייתה עסוקה מדי בלבחון את המקום.
"היי!" צעק אחד הנערים שהסתובבו שם,"פוזי חזרת!" הוא צהל.
איך הוא מכיר את פוזי?.
הוא העיף בנו מבט ואמר. "והבאת לנו חדשים" הוא אמר לנו בחיוך.
"כן" אמרה פוזי ומשום מה אני לא יודעת, רוב הסיכויים שדמיינתי, אבל היא נראתה שמחה פתאום.
"פוזי! חזרת! איך הולך?הכול בסדר?" הצטרף אחד לשיחה שעבר שם במקרה.
מזה, זה נראה שפוזי ממש סלבריטאי פה. חשבתי לעצמי.
"הכול בסדר איך הולך לכם?" היא שאלה.
"כן! האמתי ממש רגוע! ב 24 השעות האחרונות לא קרה כלום אנחנו מתחילים לדאוג קצת"
בהתחלה חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל כנראה שלא.
הוא העיף בנו מבט ואמר "מזה החלטת להיות סאטיר?" הוא שאל וכולם צחקו.
סאטיר?. שאלתי את עצמי.
"סאטיר" חזרה אחריו אנני בלחש שרק אני וליזי יכולנו לישמוע.
"לא, החלטתי שאני רוצה לעבוד בפנימייה לילדים בעייתים כי אני מבינה אותם גם אותי סילקו מהרבה פנימיות. וגם בינינו רציתי להכניס להם קצת משמעת" אמרה פוזי, וטפחה על הפטיש שלה שחזר להיות פטיש צעצוע. כולם צחקו "ואז מצאתי אותם" היא הנידה בראשה לחמישתנו.
"מיד הבנתי עם מי יש לי עסק אז לקחתי את האחריות לשמור עליהם" היא סיימה להסביר.
אחרי שהיא גמרה ראיתי שילדים ונערים כאחד הצטרפו לשיחה וטפחו על השכם של פוזי וחיבקו אותה ואמרו לה שלום.
הרגשתי נבוכה מאוד כאילו אני תקועה באמצע סיפור שאני לא שייכת לו.
אחרי שנגמרו החיבוקים והדאחקות, פוזי ראתה שאנחנו די נבוכים אז היא מהירה להוציא אותנו משם.
"בואו" היא הורתה לנו "לאן עכשיו?" שאלתי את פוזי "לפגוש את מנהל המחנה".

* * *
ריילי:
מזה לעזאזל המקום הזה?! חשב ריילי. איך?מה?למה? כמיליון שאלות התרוצצו בראשו של ריילי בשנייה אחת. לפני רגע היינו על גבעה ירוקה בלונג-איילנד ומשקיפים על חוות תותים. ואחרי רגע אנחנו נמצאים ב'מחנה החצויים' הזה. זהו זה, אני חייב להיגמל משתיית קפוצי'נו בבוקר! החליט בליבו ריילי.

המשך יבאו (: