סקרנות=מוות

נשמתי עמוק,הבטתי מסביב,צעד ועוד צעד,רעש רצפת העץ הרופפת והחורקת וחבריי מעודדים מאחור הוא כל מה שנשמע באותם רגעים.
ממשיכה במדרגות,בבית החשוך,באור יום למזלי,פותחת וילון ועוד וילון,מרגישה גיבורה אבל אני לא.
משתדלת להיות ערנית,לשים לב להכל,כי בכל זאת אני בבית רדוף רוחות,חיי נתונים בידיי, אם הרוחות אכן מזיקות,העידודים נחלשים בכל צעד,אני כבר מרגישה מרוחקת… מגיעה לשלב המדרגות ועולה לאט ובזהירות.
כבר שום דבר לא נשמע ברקע,לא חברי ולא החריקות,במדרגה השביעית אני כבר מתחרטת,אבל יודעת שאי אפשר לחזור לאחור עלי להמשיך,אם התאפקתי עד כה,יהיה בסדר,המשכתי לצעוד לאט לאט,שמעתי חלונות נסגרים ונבהלתי. לבי פעם בקצב מטורף,עיניי נפקחו וטיילו בחדר,כבר לא היה אכפת לי מה חבריי יחשבו ירדתי בריצה במדרגות,אבל הדלת הייתה נעולה,התחלתי לצרוח ושמעתי את חבריי צועקים בחוץ ומנסים לפתוח,התחלתי לבכות,ואתם מנחשים נכון,כאן נחרץ גורלי.
לאחר כשעה נסיון של פתיחת הדלת,גופתי הלבנה והקרירה שרועה על הרצפה החורקת, קרועה מכאבים ומלוכלכת בדמי.