אלה הם חיי -פרק4-

ראשית, תודה רבה לכול המגיבות הנהדרות.
ו..סבריאל… ממש אהבתי את הסיפור על קלייר ודארק! סיפור מדהים.
עכשיו, אני לא אחפור יותר מידי…

*************

טיילור דופק על דלת חדרי, אני אפילו לא טורחת לענות לו.
"היי, טס…תפתחי רגע!" הוא נשמע חסר סבלנות.
-אני ממשיכה להתעלם-
"טס, זה אריק, הוא רוצה לדבר איתך …הוא בטלפון…ממתין על הקו"
טוב, זה היה מספיק. מיד כשטיילור אומר את המשפט הזה אני מזנקת מהמיטה ופותחת את הדלת בתנופה.
לא לוקח לי הרבה זמן להבין שהוא שיקר.
"אהההה, עבדתי עליך!…אבל אבא אמר לי להגיד לך שתרדי לארוחת ער- – -"
אז…אני דיי טורקת לו את הדלת בפנים…..
" טוב, אני עשיתי את שלי" אני שומעת שהוא יורד במדרגות.
יופי, שילך! אני ממש לא צריכה את טיילור שיחפור לי לרדת לארוחת הערב.
אני שונאת את הסמארטים. אחד אחד מהם דפוק!
אני יכולה להתערב איתכם שגם השניים שלהם שלא גרים בבית דפוקים על השכל. למרות שעם כל זה יש להם עוד ילד אחד שעושה הפגנות על אמא שלו ובקושי שנמצא בבית.
אתם מאמינים שעוד לא עשיתי איתם ארוחה אחת?
אולי זה הדבר היחיד שבו יש לי קצת מזל.
אני יושבת למרגלות מיטתי וממששת את שרשרת הזהב שאמא שלי הביאה לי יום לפני שהיא עזבה.
אמא שלי הייתה האמא הכי טובה בעולם! האמא הכי אימהית, האמא הכי חמה!
לא האמנתי שהיא תלך לי, לא האמנתי שהיום הזה יבוא!
לא *רציתי* להאמין..
אבל היום הזה הגיע וניפץ לי את כל האשליות לנגד עיני, לא יכולתי לנשום כשנודע לי על הגורל המר! לא יכולתי להבין שזה באמת קורה!-!-!
כשהגעתי לבית החולים אחוזת טרפון השתוללתי בכעס וצעקתי לאחיות שיש טעות! שאמא שלי בוודאי לא מתה! לא, זה לא יכול להיות!
אריק ניסה להחזיק אותי, גם הוא בכה, אבל הוא השתלט על עצמו.
נפלתי על הרצפה ולא רציתי לעזוב את המקום. לא רציתי לעזוב את אמא.
בהלוויה לא פציתי פה. החלטתי שמספיק השתוללתי במשך יומיים!!!!!!
"את מטורפת" זה מה ששמעתי מכולם.
אבל מה הם רוצים? אף אחד לא היה קשור לאמא שלי כמו שאני הייתי קשורה אליה!
אף אחד מהאחים שלי לא היה מספר לה סיפורים על היומיום,
אף אחד מהאחים שלי לא היה בוכה איתה על שטויות של מתבגרים.
לאף חד אחר היא לא סיפרה את נסתרות ליבה.
-לאף אחד-.

הזמן עבר, כולם כבר הספיקו להתאושש מהמכה.
-א ב ל- א נ י -ל א-!
ככל שהזמן עבר כך יותר החמרתי, הייתי לובשת שחורים, מתחברת לנערים שוליים, משתכרת בלילות.
היו ימים רצופים שלא חזרתי הביתה, לא יכולתי לראות את כולם ממשיכים בחייהם.
איך אפשר?
איך אפשר להמשיך הלאה כשהיא עוד מאחור?????.
בתחילה אבא ניסה לדבר איתי בנועם ,להסביר לי עם חיוך שהדרך שבה אני מקבלת את הדברים היא טעות. אבל כשראה שאני לא מיחסת כל חשיבות לדבריו הוא החל לנקוט באמצעים חמורים יותר. הוא החל להעניש אותי, לקרקע אותי.
אבל גם זה לא היה עוזר לו, הייתי מרדנית, הייתי עושה מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. וכאילו בכדי להכעיס אותו יותר עשיתי את מה שכל אבא הכי חושש ממנו.
בנים.
הייתי מתרועעת איתם על ימין ועל שמאל. הייתי משתכרת איתם ועושה שטויות בלי לחשוב.
הזקתי לעצמי, אבל רק בכך ראיתי נחמה. רק שם היה פתח המילוט שלי.
לא רציתי את זה באמת….בהתחלה.
אריק ידע על הכול, בסוף כל יום כשהייתי חוזרת הביתה הוא היה מחכה לי. היה מטפל בי כשהקאתי, היה שומע את הבכיות שלי עד לשעות הקטנות של הלילה.
לקחתי את המוות של אמא שלי קשה. אבל בגלל העונשים של אבא שלי נעשיתי פרועה עוד יותר!
הכול בגללו!
הוא אפילו לא חשב לדבר איתי על אמא שלי.
הוא אפילו לא חשב לשמוע *קצת* מהכאב שלי.
הוא אבא נורא!
ועוד אח"כ הוא אומר שאני עושה בושות למשפחה. הוא לא מודה בכך שהוא עשה טעות! הוא לא מודה בכך שהוא היה חלש מידי בשביל לשמוע אותי.
הוא יכל לטפל בי בצורה שונה מההתחלה, אילו הוא לא היה קופץ לעונשים בלי לחשוב פעמיים.
במשך תקופה ארוכה אריק רק היה שומע אותי, לא היה מתערב בדברי, לא היה מבקש ממני להפסיק לעשות את מעשי הנבזיים.
לפעמים הוא אפילו היה מקפיץ אותי הביתה בשעות הקטנות של הלילה.
לפעמים הוא אפילו היה עושה סיבוב ברכב ומחפש אותי בסמטאות חשוכות לפני עלות השחר.
יום אחד הוא יצא לחפש אותי בשעה ארבע לפנות בוקר. הוא מצא אותי באחת הסמטאות כשאני יושבת על נער שיכור ומנשקת אותו בלהט.
אני לא אשכח את זה לעולם.
הוא פתאום הגיח מאחורי והרים אותי מהנער.
"מה אתה עושה?" שאלתי מבולבלת כשהוא החל לגרור אותי לרכב שלו.
הוא לא השיב לי.
"היי, אריק, תן לי ללכת.." בעטתי ברגלי בחוזקה ונסתי להשתחרר מאחיזתו. אך הוא כמובן היה חזק ממני, הוא הכניס אותי לרכב ווידא שלא אוכל לברוח.
הוא עלה למושב הנהג ונסע במהירות הביתה.
כשהגענו הוא הכניס אותי לחדרו והושיב אותי על מיטתו. לא הייתי שיכורה, לא הייתי שיכורה כלל. הוא ידע את זה, הוא ידע שאני עצבנית עליו על שלקח אותי בניגוד לרצוני.
"טס, את יכולה להסביר לי מה עשית שם?" הוא צעק.
"א…אני פשוט רק נישקתי ב- – -"
"אני יודע! אני יודע שאת מנשקת בחורים ואפילו מעבר לזה." צעק, דמעות עלו בעיניו והוא ניסה להישאר מאופק.
"את הולכת בדרך הלא נכונה טס, את לא מרפא את הפצעים, את רק בורחת מלטפל בהם…". המשך השיחה הייתה קשה ,אריק התחיל לבכות בכאב, הוא התחנן שאני יפסיק לעשות את מה שאני עושה….
מאותו יום הסתכלתי על הכול צורה שונה, אריק עזר לי להתרחק ממה שעשיתי, להבין שזה לא נכון. להבין שזה לא הפתרון.
בדיוק בתקופה הזו אבי החליט שאנחנו עוברים דירה, שנגור יחד עם האישה שהוא תכף נושא.
בתחילה כולם התנגדו אבל מהר מאוד הם הבינו שבמקום חדש יהיה להם שם אחר, במקום חדש לא ידעו על אחותם הפריקית והמוזרה.
אבא שלי אפילו לא שאל אותי! את כולם הוא שאל אם זה בסדר שעוברים דירה, עוברים עיר, אבל אותי הוא לא שאל, הוא רק ממשיך להאשים אותי בגורל המר שלהם.
"בגללה אנו עוברים…" שמעתי את אחיותיי מספרות לחברותיהן.
הם אפילו לא ראו שהשתנתי! מבחינתם הייתי מקרה אבוד וזהו!
רק אריק היה לטובתי, אבל עכשיו גם הוא רחוק ממני.
כשהגענו לדירה החדשה שמתי את הקרטון עם כל הבגדים השחורים והלגמרי נועזים שלי בתחתית הארון.
ויקטוריה קנתה לי איזה מיליון קפוצ'ונים צבעוניים (רק לא *שחור*…) לתקופה הבאה, אין לי מושג מה אני יעשה בקיץ, אני פשוט לא יכולה ללכת בלי כובע על הראש! אני לא רוצה להראות, אני רוצה להעלם! לחיות את חיי בשקט בלי שאף אחד יתערב לי בהם!
השעה אחת בלילה, אני יורדת ממיטתי ויוצאת מהחדר.
החדר שלי נמצא בעלית הגג, מה שאומר שבשביל ללכת לשתות כוס מים קרים אני צריכה לרדת שלוש קומות.
אני נכנסת למטבח, מוזגת לי מים בכוס ושותה אותם בשקיקה.
"טס?"
אני מסתובבת אחורה בבהלה. ויקטוריה עמדה מאחורי והתאפקה לא למות מצחוק.
"זה לא מצחיק סתומה אחת, כמעט מתתי מבהלה!" אני אומרת בכעס .
"בסדר, סליחה, מה את עושה פה?" היא שואלת ומתיישבת על אחד הכיסאות.
"שרה סולו עם הברזים, מה נראה לך שאני עושה במטבח בשעה אחת בלילה?"
ויקטוריה מגלגלת עיניים ומציצה בשעון הקיר הגדול שעומד מעלי.
"אני לא מצליחה להירדם, באתי לשתות כוס חלב חם" היא אומרת לבסוף.
"שיהיה לך לרוויה." אני יוצאת מהמטבח ועולה חזרה לחדרי.

אני לא מאמינה שאני עושה את זה, פשוט לא מאמינה.
אני נמצאת כרגע בבית של אחת השכנות שבקשה *מויקטוריה* שתשמור לה על הילדים, ויקטוריה באה אלי לפני שעה ואמרה לי שהיא שכחה שהיא נוסעת עם אחת הבנות מהכיתה שלה והיא לא יכולה לבטל את הבייביסיטר.
ונחשו מה?
רק ממני היא יכולה לבקש ללכת במקומה!
"זה רק לשעה אחת, והילדים אמורים להיות רדומים ! ….אני אשלם לך על זה.." אמרה ויקטוריה בזמן שהיא יורדת במדרגות.
ועכשיו אני תקועה פה! עם שני ילדים קטנים ומטומטמים שלא רוצים ללכת לישון כי יש חושך בחדר. אבל כשאני מדליקה להם את האור הם אומרים כשכאני יצא מהחדר האור יכבה.
"תקשיבו לי!" אני אומרת בעצבים ומתקרבת למיטתם.
הם מסתכלים עלי העיניים גדולות ומפוחדות.
"אם אתם תמשיכו לעצבן אותי אני אקרא למכשפה שלי ואגיד לה שתבוא לאכול לכם את הראש!" אני אומרת בדרמתיות.
הילדה הקטנה מוציאה יללה ומרימה את השמיכה עד מעל הראש.
האח שלה, שהיה גדול ממנה בשנה ניסה להיות גיבור. "אז מה…אני'חתוך ת'מכשפה לחתיכות! ".
היי, ראיתם פעם ילד שמפחד מהחושך אבל לא מפחד ממכשפה?. הוא צריך להיות ממש אידיוט!.
"המכשפה יותר חזקה ממך! יש לה כוחות קסם מרושעים והיא תוך שניה תהפוך אותך למקק!"
תראו, זה עבד, הילדים ממש מתחילים לבכות!
אני מרגיעה אותם ואומרת להם שאם הם ילכו לישון אז המכשפה שלי לא תבוא, אבל אם הם יקומו או יתחילו לבכות…אני לא אהסס לקרוא לה!.
אני יורדת לסלון, משאירה את הילדים הקטנים מפוחדים עד אימה בתוך החדר שלהם. אל תבואו אלי בתלונות, נראה מה אתם הייתם עושים כשילדים בני שלוש משגעים לכם את השכל!.
בדיוק כשבאתי להתיישב על הספה השחורה והגדולה נשמעות דפיקות על הדלת.
אני רצה לפתוח את הדלת ומביאה לאמא של המפלצות הקטנות להיכנס פנימה.
היא שואלת איך היו הילדים ואני משקרת שהם מתוקים ומדהימים ,רק שפתאום שני הקטנים שלה ירדו במהירות מחדרם והתנפלו על האמא.
"מה קורה מתוקים? למה אתם לא ישנים?" שואלת האמא ומלטפת את שיערות ראשם.
"טס אמרה לנו שיש לה מכשפה שתבוא לאכול אותנו אם אנחנו נעשה רעש.." מתבכיינת הילדה ומצביעה הישר אלי.
~איזו ילדה מטומטמת! איזו ילדה מטומטמת!~
"מה?" שואלת האמא ומסתכלת עלי במבט משועשע.
"לא, חמודים…" אני אומרת בקול מתוק ומתכופפת לעברם.
"אמרתי שיש מכשפה *טובה* שעושה קסמים *טובים* לילדים *טובים* כמוכם…".
הם רק מהדקים את אחיזתם באמם ומסתכלים עלי בעיניים גדולות.
"עזבי, הם מתחילים לדבר שטויות כשהם עייפים" אומרת האמא ומגישה לי את הכסף שמגיע לי.
אני מחייכת אליה ובורחת מהבית שלה לפני שהיא תתחיל להאמין לילדים שלה.
וואו, *זה* היה קרוב.
בדרך לביית אני עוברת על פני חבורת נערים מוכרת. איך אפשר לטעות? אלה הם החברים הדבילים של אוסטין, רק שאוסטין הדביל לא נמצא איתם.
היום הוא ממש הציק לי בבית הספר, הוא והחברים שלו הלכו מאחורי וצחקקו עלי בקולי קולות. שפכו עלי קולה דביקה והורידו לי את כובע הקפוצ'ון בכל הזדמנות.
אני נכנסת הביתה, כולם עכשיו אוכלים ארוחת ערב. לפני שאני עולה לחדר שלי ונעלמת בו אני נכנסת למטבח ומעמיסה לי צלחת בכול טוב.
אני משתדלת לא להרים את מבטי לשולחן הגדול ולהבחין באחי/ בסמארטים.
בדיוק כשאני לוקחת שניצל אחד לצלחת שלי אני שומעת שמישהו נכנס הביתה , בטח זו ויקטוריה, אבל אני צריכה קודם לאכול לפני שאני צורחת עליה על הבייביסיטר הסיוטי שהיא שלחה אותי אליו.
אני שומעת אותה מאחורי נכנסת למטבח.
לפתע אני שומעת את וכל הסועדים מתלחששים, אני שומעת כל גברי ומוכר מאחורי.
אני לוקחת את הצלחת שלי ובאה לעלות לחדרי, אבל אז אני מבחינה באוסטין.
מה –הוא-עושה פה?.
ולמה כל הסמארטים מלחששים עליו?
ולמה אליזבת ואבא שלי קמים לקראתו?.
"היי אמא.." אומר אוסטין לאליזבת.