הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 37
פרל החליקה בעצבנות את ידהּ השמאלית על שיערה השחור הפרוע.
"התאהבת בחוטף שלך?" שאלה נופר "שמעתי על זה איפשהו, באיזה סיפור."
פרל גלגלה עיניים.
"מה יש לך?!" היא שאלה את אנדרו.
"לא יודע, לפני יומיים היית שונה לחלוטין" אמר אנדרו.
"יומיים?" שאלה "לפני יומיים?! הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני שלושה חודשים!"
נופר ואנדרו החליפו מבטים.
"שלושה חודשים?" שאל אנדרו.
"לא יודעת" אמרה פרל "מאבדים תחושת זמן בחדר ההוא."
"היית נעולה בחדר הזה כל הזמן?" שאלה נופר.
"כן" אמרה פרל "זה חדר נעול לחלוטין."
"הממממ…." אמר אנדרו "אז לא יזיק לך קצת… לצאת מהבית, לשאוף אוויר."
"כן" היא אמרה.
"אז בואי איתנו" אמר אנדרו.
"לאן?" היא שאלה. היא בחנה אותו במבט בוז מובהק.
"אנחנו נחסל את הדרקון הוולשי" אמרה נופר.
"אז לא" היא אמרה "אני לא לוחמת."
"אבל אנחנו נצטרך אותך" אמר אנדרו "את תוכלי להשתמש ב…"
פרל בחנה אותו ואז הביטה בו במבט שאומר "נו כבר, תגיד משהו במקום לשעמם אותי."
"את יכולה לעזור לנו כי את פראית, חסרת מעצורים" אמר אנדרו בחיוך.
פרל הביטה בו.
"למה נראה לך שאני כזאת?" היא שאלה.
"מה?" שאל אנדרו.
"אתה מכיר אותי כבר די הרבה זמן, אתה יודע שאני לא כזאת בדרך כלל" היא אמרה "ואתה יודע מה, אנדרו, אכזבת אותי קצת, הייתי בטוחה שאתה תבין מה קורה כאן."
היא קמה על הרגליים שלה.
"אז לפחות תצטרפי אלינו" אמר אנדרו "נוכל לדבר בדרך, אני אוכל לתקן את הכל, לדבר."
היא בחנה אותו עם המבט שלה. אנדרו הרגיש כאילו המבט שלה הוא קרן רנטגן שחודרת לו לכל העצמות, ובוחנת את הרגשות שלו ואת המחשבות שלו.
"בסדר" היא אמרה בפה שהיה בצורת קו ישר באופן על-טבעי.
"תודה" אמר אנדרו "אני בטוח שאת תהיי נכס עבורנו."
פרל גיחכה ואז הסתובבה אליהם וזרקה את עצמה על הספה.
"בית נחמד יש לך" היא מלמלה וסקרה אותו.
"כן" אמר אנדרו "כדאי שנשאר כאן למשך הלילה, אני אנסה למצוא את ג'ולייט מחר בבוקר."
"ג'ולייט?" שאלה פרל וקמה מיד "היא הייתה איתנו למעלה כל הזמן."
"למעלה?" שאל אנדרו.
"כן" אמרה פרל.
אנדרו רץ כלפי מעלה לעליית הגג תוך כדי שהוא צועק "ג'ולי!, ג'ולי!"
תגובות (0)