אחרת פרק 18

מייק התהלך עם בת שרק לפני שבועיים הוא היה מלכלך עלייה חופשי וזה רק גרם לתחושת הגועל שלי לגדול מה מצאתי בו?. המשכתי להתהלך שם בעוד אני שומעת את כל מה שאמרו עליי, כל מילה דקרה אותי אך התנהגתי באדישות מופגנת קרה כמו רובוט. הבחנתי באמילי קופצת כמו תמיד מאושרת וצביטת קנאה עברה ביי "מה קורה?" היא שאלה "הכל מעולה" שקרתי כמו תמיד "דרך אגב ראיתי את הפיטר הזה שלך, תשמעי הוא חתיך!" היא אמרה בחולמניות "נכון" אמרתי מזייפת חיוך (זה נהפך כבר להרגל לזייף חיוכים) , "אתם חייבים להיות זוג!" היא אמרה בהתרגשות "על כל ידיד שמדבר איתי חמש דקות ולא מקלל אותי את אומרת שאנחנו צריכים לצאת" השבתי "הפעם זה שונה! נו אתם מה זה מתאימים! הוא אוהב רוק והוא חתיך!" היא אמרה ויכולתי כבר לדמיין איך עובר בראשה התמונה שלו ושלי מתחתנים "אמילי, צאי מזה, אני רווקה וזהו בלי בן זוג" ואז הופיעה דמי. "דמי!!!!!!" צרחתי בהתלהבות וחבקתי אותה בחוזקה "אליס , את חונקת אותי" אמרה דמי מנסה להשתחרר "מה אכפת לי!" השבתי וחבקתי חזק יותר "עדן, הצילי אותי" קראה דמי לעדן שצפתה בנו משועשעת "תשחררי אותי!" אמרה דמי ועשתה את פני ה"אני ממש מסכנה ומתוקה אז את תעשי את מה שאומר לך אחרת את תפגעי" ושחררתי אותה. הצלצול הצורמני נשמע והייתי צריכה ללכת לשיעור מדעים. כן , חוקי מרפי פשוט מאוהבים ביי. הלכתי בחוסר חשק מובהק לעבר בניין מדעים ונכנסתי לתוך הכיתה שלי. "בוקר טוב המורה" אמרתי וגייסתי את החיוך הכי חנפני שלי הוא שתק והסתכל עליי במבט עצבני, כנראה החיוך שלי לא הצליח לגרום לו לשכוח מה שהיה אתמול, לעזאזל. התיישבתי ליד מקס , "החיוך הממיס שלך לא פעל עליו?" אמר בקול ילדותי וציני "תסתום" לחשתי וחזרתי להביט במורה שבחן אותי במבטי שנאה. רואים שהוא חולה עליי. המורה התחיל לדבר ואימצתי את כל הכוחות שלי כדי לא להירדם מהשעמום הזה ולא לפצוח בשיחה מרתקת עם מקס לגביי טמטום. "את מקשיבה לי בכלל?" שאל אותי המורה , לא, אני סתם מסתכלת עלייך כי אתה כזה סקסי נו מה נראה לך?! רציתי לענות לו אך שתקתי "כן המורה אני מקשיבה לך" עניתי בשיא הרוגע האפשרית שלי "אז תוכלי להסביר לי מה זה הלב?" " הלב הוא משאבת הדם המרכזית ביצורים חיים" עניתי . הוא חייך וחזר ללמד. אולי בכל זאת החיוך גרם לו למשהו אם הוא ריחם עליי וויתר הזדמנות להשפיל אותי מול כל הכיתה עם שאלה קשה חשבתי לעצמי . הצלצול נשמע והלכתי לשיעור אומנות. המורה ראתה אותי וחייכה חיוך ענקי(המורה היחידה בבית ספר הזה שלא שונאת אותי) "אליס! כמה התגעגעתי עלייך! איך היה בצרפת?" היא שאלה אותי "היה מדהים בצרפת" עניתי לה "אני שמחה לשמוע, טוב תתיישבי במקומך" היא אמרה וישבתי. היינו צריכים לעשות דיוקן עצמי אבל באופן מקורי ולא שגרתי אז התחלתי לצייר ילדה עם שיער שחור, ארוך ומבולגן, עיניים כחולות עצובות עם דמעות רק שבמקום גוף היה לי סורגים ולב. "ציור מכוער" אמרה קטרין "תסתמי את הפה שלך" עניתי "מה את אמרת עלייה?!" פרצה בכעס החברה הפקאצה שלה סתיו "מה שבא לי" עניתי "בנות להירגע!" אמרה המורה מנסה להשתיק אותנו "שלא תדבר ככה על הציורים שלי!" צעקתי "כאילו שהציורים שלך שווים משהו! הם כלום! כמוך!" קטרין אמרה, כל כך צודקת "שקט שניכם!" אמרה המורה "את יודעת שאני לא טועה" אמרה קטרין והתיישבה "תסתמי, אני פי אלף יותר טובה ממך!" אמרתי והתיישבתי. הלוואי ואני הייתי מאמינה בעצמי במה שאמרתי חשבתי לעצמי. שקט מתוח היה , לא שקט כי לקטרין לא היה מה לומר אלה שקט שאמר שמה שהיה פה עוד לא הסתיים. כשנשמע הצלצול רצתי במהירות למאחורי אולם הספורט אך לצערי קטרין רצה מהר ממני. היא תפסה אותי חזק בידיי וגררה אותי לשירותים. החברות שלה עמדו שם עם חיוכים נבזיים על פניהם , הלכתי אחורה אבל קטרין עצרה אותי. "פתאום את לא אמיצה כל כך?" אמרה קטרין בקול דאגה מזויף "תעזבי אותי, בבקשה" התחננתי "למה לי?" היא אמרה וצחקה , היא תפסה אותי בחולצה ומעט הרימה אותי מהרצפה