פרק 17

. "איפה המכוערת ההיא? איך קראו לה מליסה? לוסי?" שאל ערס את חברו ולא הבחין בזה שאני נמצאת ממש מאחוריו "נראה לי אליס. טוב שהיא לא פה, היא כזאת מעצבנת" ובאותם רגעים התחשק לי לחנוק אותם עד שיהיו כחולים אבל בגלל שפעם אחרונה שהרבצתי למישהו מהמקובלים אני מצאתי את עצמי עם פנס בעין ונקע ברגל אני עצרתי את עצמי וחשבתי איך אני מפרקת את גופו לשלל חלקים קטנים. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום. המורה הזקן נכנס והתחיל ללמד אותנו. הוא דיבר ודיבר אך לא הקשבתי לו, הייתי עסוקה בלצייר. ציירתי בעדינות ובדיוק רב את אמיר ואת הציור שלי ציירתי במהירות וללא הרבה דיוק ואז עשיתי איקס גדול וענקי על הציור. מטומטמת יקרה, אין בניכם סיכוי מובן? ציירי כמה שבא לך נשיקות בניכם, תכתבי את השם שלו בכל מקום ומעל זה לבבות קטנות אבל זה סתם בזבוז זמן ואנרגיות הוא לא רוצה אותך אמרתי לעצמי והתחלתי להקשיב למורה מנסה להתעלם שהראש שלי מנסה לסחוף אותי למקום אחר. הצלצול הגואל נשמע ואספתי במהירות את דבריי ויצאתי לשיעור השנוא עליי חשבון . המורה לא שם לב בכלל שנכנסתי ואני משערת שבכלל לא שם לב שנעלמתי, כמו כולם בעצם. התיישבתי במקומי והתחלתי לכתוב:
החיוך היפה שלך שרק לפני יומיים ראיתי,
נהפך לזיכרון רחוק רחוק,
האושר שחוויתי רק אתמול,
עף לו ביחד עם הזיכרונות.
ושוב אני פה לבד,
עם דמעות בעייני ונפש חתוכה ,
רוצה להעלם ולא לחזור,
רוצה להיות הכל רק לא אני.
הסתכלתי על השיר ושקלתי מה יותר עדיף : להכין ממנו מטוס נייר או כדור. "אליס, איזה תלמידה מצטיינת את! שירה תמיד היה דבר עדיף מאשר נוסחאות! אם תכתבי מספיק דכאוני בבגרות אני אפילו אשקול לעלות לך מ20 ל21! " אמר המורה שלי בחיוך ציני והתלהבות מזויפת וכל הכיתה צחקה מסתכלים עליי במבטים שלי "איזה סתומה" נאנחתי ושתקתי למרות שרציתי לצרוח על המורה עד שלא יהיה לי קול, לצרוח על התלמידים שיסתמו את הפה הענקי שלהם לפני שאתקע להם לשם סכין, פשוט לצרוח ולהפסיק לשתוק! אך בכל זאת שתקתי מסתכלת עליו במבט חודר ועצבני הוא התחיל לנוע מעט באי נחות ,חזר למקומו והמשיך ללמד . הצלצול נשמע ועמדתי ללכת אך הוא תפס אותי וביקש שאשאר , התלמידים עזבו את הכיתה ואני והוא נשארנו לבד. " רק רציתי לומר לך שאני מאוכזב ממך הייתי בטוח שיש פוטנציאל אבל נגלה שטעיתי. אני מוותר עלייך סופית" פלא שכולם מאוכזבים ממך? את כישלון, כישלון מוחלט עזבתי משם כי לא רציתי שיראה את הדמעות שלי. רצתי למאחורי אולם הספורט ובכיתי שם . את כישלון, את עלובה, את מטומטמת, את חושבת שאמיר יספור עלובה שכמוך!? הצחקת אותי!, אם את תמותי אנשים יהיו רק מאושרים מזה, אמן תיעלמי אמן!. הדמעות לא הפסיקו לצאת והרגשתי איך שוב אני רוצה רק למות וזהו . הצלצול נשמע והלכתי לכיתה שלי כי לא רציתי שדמי תבין שעובר עליי משהוא היא רק תהיה עצובה מזה . ""היי דמי! מה קורה?" שאלתי אותה וחבקתי אותה שלא תראה את העצבות שבעיניי (וגם כי הילדה הזאת פשוט חמודה!) , "לא רע איך את?" היא שאלה "מעולה!" עניתי בהתלהבות והוספתי "המורה למדעים עוד כועס עליי בגלל מה שקרה בחודש שעבר?" והיא אמרה "לא כל כך, רק רוצה לתלות אותך על העץ הקרוב" נכנסנו לכיתה ולפי איך שהביט ביי דמי לא התבדחה לגביי תליית העץ , התיישבתי והחלטתי להתנהג יחסית סביר . התיישבתי במקומי והתעלמתי ממבטי השנאה של הילדים. הוא התחיל ללמד אותנו משהו על יונים חיובים ושלילים ולמרות שהדבר היחידי שרציתי באותו רגע זה לישון נסיתי להשאיר את עיניי פקוחות . "את מקשיבה בכלל?" שאל אותי מקס "ברור, סתם אני נראת כאילו אני עוד שנייה אתחיל לנחור בעוד המורה שוקל איך להרוג אותי" אמרתי בציניות מקס התאפק לא לצחוק "למה את מדברת ככה? אני בטוח שהוא אוהב אותך. בתור גופה. מתחת לאדמה" והתחלתי לצחוק , הסתכל אלינו בכעס "מה מצחיק?" הוא שאל בקול שקט אך עצבני, מנסה להראות שליטה, שתקנו "יש לך מזל שרק היום חזרת אחרת היית עפה בטיל הביתה!" צרח עליי המורה "יאללה תעיף" אמרתי "את עוד מעיזה להתחצף עליי?!" צרח עליי אף יותר המורה "כן, אני מעיזה. מה אתה אומר על זה?" שאלתי "תעופי עכשיו!" הוא צרח במלוא הגרון ואני יצאתי באדישות מהכיתה . הלכתי לבית שלי ונכנסתי. אימא שלי הייתה שם שמחה לראותי (עם חיוך מזויף שאומר "שוב היא חזרה?" נחשב לשמחה לראותי), "היי חמודה! למה את לא בבית ספר?" היא שאלה "כי העיפו אותי שוב" אמרתי באדישות "עוד פעם? באמת?!" היא אמרה מעט עצבנית ובטון שנראה לי היה אמור להיות אכפתי "את יודעת את לא חייבת לעשות כאילו באמת משנה לך. את יכולה פשוט עכשיו ללכת לעבודה שלך ולהגיד לאבא להתעצבן עליי" עניתי לה ממשיכה לשמור על קול אדיש "איך את מדברת! להזכירך אני אימא שלך!" היא צרחה עליי "אה באמת? פשוט לא ממש הבחנתי בכך. רגע, לאימהות לא אמור להיות אכפת או משהו כזה?" שאלתי אותה משחקת אותה תמימה באופן מוגזם "אני צריכה ללכת לעבודה עכשיו. אנחנו נדבר על כך למחרת!" אמרה עצבנית וטרקה את הדלת. עליתי לחדר ונעלתי את הדלת . "אני שונאת את החיים האלו!" צרחתי ובעטתי בחוזקה בשידה ,"אליס?" פתח אחי את הדלת בחשש "מה?" שאלתי בכעס "הכל בסדר? את נשמעת כאילו את רוצה לרצוח מישהו" הוא אמר את המובן מאליו "אני בסדר" עניתי עצבנית קצת פחות "אם את רוצה יש קולה, עוד לא הספקתי לשתות הכל" הוא אמר מנסה לשמח אותי מעט "לא תודה" אמרתי וחייכתי חיוך קטן "אל תתרגלי לנחמדות הזאת, זה רק כי את עצבנית!" אמר אחי ויצא משם. ההרגשה שלי מעט השתפרה אך עדיין היה לי חרא. שמתי כמה שירים שמחים של יו 2 ושכבתי לישון. הייתי כמעט רדומה כשקול צלצול נשמע "מי זה כוסעמק?!" רטנתי ועניתי לטלפון