חיי ערפד

היי, אני ג'סיקה, ג'סיקה אולברון. אני חיה לבד כבר זמן מה. אני בת 627 וחצי, אתם יכולים לא להאמין, אבל יש לזה סיבה מאוד פשוטה! אני לא בטוחה אם כדאי לי לחשוף אותה עכשיו…. אבל משום מה, אני חושבת שרובכם כבר גיליתם אותה…… מה? חשבתם שאני ערפדית???? לא! אני סתם עבדדתי עליכם!!!! אוקיי, אני ערפדית…… אבל תמיד רציתי להיות בת אדם. נערה רגילה (או לפחות קשישה רגילה…..). החלטתי לכתוב את זה לכם, כי אני לא מסוגלת לשמור את זה בסוד יותר, אני מרגישה כאילו אני מסתירה משהו מעצמי…….אבל……. אנני לא יודעת אם זה בכלל אפשרי…… איך מישהו יכול להסתיר משהו מעצמו? טוב, בסדר, אני אענה על זה….. אני פשוט לא יודעת את העבר שלי. אין לי מושג איך הפכתי לערפדית או איך המשפחה הביולוגית שלי מתה…… אני ממש רוצה לדעת משהו על החיים שלי. בגלל שאתם לא יכולים לראות את זה, אני אגלה לכם שדמעה התחילה לנזול מהעין שלי, היא ליטפה את הלחי שלי במגע רך ומדגדג.
אני לא רוצה לחפור לכם בראש עם סיפור ממש ארוך על החיים שלי, אז אני אשתדל לעשות אותו קצר כמה שאני רק יכולה.
אני שונאת את החיים שלי. אני הולכת לבית הספר כמו כל תלמיד רגיל, יש לי שם בסך- הכל 3 חברות טובות, שני, שקד ומאיה. כשהן שאלו אותי מאיפה באתי עניתי להן שהגעתי לישראל מארצות הברית, כי זה התאים לשם שלי (ג'סיקה). רק מאיה יודעת שאני ערפדית, מהסיבה המאוד פשוטה- שגם היא ערפדית, ההבדל בינינו הוא שמאיה חכמה ואני פחות, וגם שהיא יודעת מה קרה למשפחה שלי, ואיך הפכתי לערפדית. מה שהכי מבאס במאיה זה שהיא לא מוכנה לגלות לי את העבר שלי, היא אומרת שהוא יכול מאוד לפגוע בי. כל פעם שאנחנו לבד אני מנסה להוציא את זה ממנה, אבל היא לא מוכנה לגלות. זה ממש לא פייר!
עוד מעט שני (אחת מחברותיי) חוגגת יום- הולדת! זה ממש משמח! היא הזמינה אותי,את מאיה, את שקד ועוד בת אחת מהכיתה שלנו. אני ומאיה הגענו ראשונות למסיבה. מאיה הייתה עם מבט מושפל כמעט כל הזמן, זה ממש הטריד אותי….. לא שאלתי אותה כלום, לא היה לי מה לשאול. עברו בערך 10 דקות בבית של שני (וואו, אני ומאיה ממש הקדמנו…) ושני המשיכה בינתיים לארגן את המסיבה, זה לא הפריע לנו כי אנחנו חיקינו בקומה העליונה עד שהיא תגמור. לבסוף אזרתי אומץ ושאלתי את מאיה מה מטריד אותה כל-כך. פאוזה בחלל החדר, ואז פתאום שמעתי את הקול של מאיה עונה לי: "החלטתי שאני צריכה לספר לך על העבר שלך, למרות שזה בכלל לא רעיון טוב….. ואני עדיין לא בטוחה אם לספר או לא!"
"כן! תספרי!" דחקתי בה. ואז היא התחילה לספר לי: "כל החיים שלך היית ערפדית, זה לא ברור איך, אבל נולדת ערפדית. מי שנולד ערפד, לפחות כך גילינו, לא מצליח להשתלט על הכוחות שלו בקלות. לוקח לו לפחות 5 שנים ללמוד להשתלט על הכוח שלו. ואת עד גיל 4……" היא הפסיקה פתאום. "מה? תמשיכי!" ניסיתי לצעוק עליה, להראות לה שאני עצבנית, אבל אני התחלתי לבכות והדמעות חנקו את גרוני. ידעתי שההמשך לא הולך להיות משהו טוב….. ואז היא המשיכה, גם היא קצת בוכה: "את….א…א…א….את….את היית …….זאת……ש….ש… שהרגה אותם." ואז עניתי לה, אדומה כולי וכל הפרצוף שלי רטוב מדמעות: "מה?????? את מי? את….." ומאיה המשיכה אותי: "המשפחה שלך……"
ואז, התחלתי לעמוד, לאט,לאט ורצתי הכי מהר שאני יכולה (ולערפדים יש מהירות על) למקום שאני מעזה לקרוא לו "בית". מאיה רצה אחרי. ורק בחצי הדרך גילינו ששני ראתה אותנו וניסתה לרוץ הכי מהר שהיא יכולה אחרינו. בזמן שאני ממשיכה לרוץ ולהסתכל אחורה כדי לדעת איפה נמצאת שני לעומתנו, גיליתי שהיא עלתה על מונית כדי לרדוף אחרינו ופתאום נתקעתי במשהו, זאת הייתה שקד. שתינו נפלנו. אני קמתי והמשכתי לרוץ, כאילו לא קרה דבר. ראיתי ששני העלתה את שקד על המונית ביחד איתה ושתיהן, במונית אחת, נסעו אחרינו, אבל עדיין לא עקפו אותנו. לבסוף הגענו ל"בית" שלי. אני ומאיה הבנו שאין ברירה אלה לספר להן את האמת, אז סיפרנו. בהתחלה הן לא האמינו, אבל אז הוצאנו את הניבים והזכרנו להן באיזו מהירות רצנו קודם…… ואז? הן ברחו. "לא הייתי צריכה לספר לך….." אמרה לי מאיה. לא עניתי.
מאז אותו ערב שקד ושני פחדו לדבר איתנו ונותרנו רק אני ומאיה, חברות לנצח (ואני מתכוונת לזה, זאת לא מטאפורה- לנצח)
לילה אחד ישבה מאיה על מיטתה וכתבה ביומן שלה:
"מפלצת! זה מה שאני! פשוט מפלצת! האם כל הערפדים הם כאלה מפלצות? לא הייתי צריכה לספר לג'סיקה על העבר שלה באותו לילה!!! מ-פ-ל-צ-ת-! הלוואי שהייתי בת אנוש רגילה! אני לא רוצה לחיות לנצח!!!! אף אחד לא מרגיש מה שאני מרגישה עכשיו!!!! ואם כן, אז הוא לפחות לא יצטרך להשאר עם האשמה שלו לנצח!!!!!!!! אף אחד לא יכול להבין אותי עכשיו!!!!!!!!!! אולי הייתי צריכה לספר לג'סיקה את ה-כ-ל-! ולא רק את החלק הזה בעבר שלה……. אולי הייתי צריכה לספר לה שהיא אפילו לא ערפדית שלמה, שהיא בכלל……" בזמן שכתבה את זה, נרדמה מאיה, אדומה מבכי, ולא המשיכה את המשפט הזה אף פעם.