גברים בלבן- פרק ה'

המכונית נחתה כמעט בשלום על הקרקע. היא החלה להעלות עשן.
"בספירת שלוש שלי, שניכם קופצים מפה!" צעק כריסטיאן.
עוד ועוד עשן החל להיתמר גבוה.
"אחת!"
"שתיים!" המכונית הייתה על סף פיצוץ.
"שלוש!" קפצנו מהמקומות בהם עמדו פעם דלתות מתכת, לעבר האספלט. ברגע שנחתתי על האספלט המכונית התפוצצה, ומכוניתו של וילינג התנגשה במכונית ההרוסה השנייה. וילינג יצא מהמכונית.
"היי!" צעק אדריאן וירה לעבר רגלו של וילינג, פגע. וילינג צלע לעבר בית אפור ועגמומי ודפק בדלתו.
"אנחנו עוד יכולים לתפוס אותו!" צעק כריסטיאן.
"אני לא חושב כך…" אמר אדריאן והתבונן ברגל השבורה שלי. נאנקתי וניסיתי להזיז את גופי.
"אה, זה, זה כלום…" אמרתי, אך כנראה הם לא האמינו לי. גם אני לא האמנתי לעצמי.
אדריאן וכריסטיאן הרימו אותי, והלכנו לכיוון הבית שלי. עצרנו בתחנת האוטובוס הקרובה לביתי. כריסטיאן גרר קופסא אחריו ואדריאן ניסה להכין מתלה מאולתר לרגל.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי.
"לבית החולים כמובן." ענו פה אחד.
"לא!" צעקתי.
"למה לא?" שאלו.
"למען האמת, אני מפחד מבתי חולים." עניתי בבושה. הם גיחכו חלושות ומיד כריסטיאן השיב:
"אתה תשרוד. ואגב, קח את זה." אמר והושיט לי את הקופסא.
"מה זה?" שאלתי.
"בקרוב תדע." אמר. נסענו במשך כעשרים דקות, ואז נעצרנו בבית החולים. הלכתי בקושי לעבר הדלפק, וביקשתי לבצע צילום רנטגן.
"אנו צריכים אישור מההורים או מהאפוטרופוס החוקי שלך." אמרה.
"אה, שיט!" סיננתי.
"רק רגע," השבתי. אני לא חושב שגלאי המתכות הניח להם לעבור, אז הם מנסים דרך יצירתית.
"הנה הם!" השבתי. חבריי ניגשו אל הדלפק והפקידה נעצה בי מבט זועף.
"ממש מצחיק…" אמרה.
"למען האמת, אני יתום. ניסיתי להסתיר את זה מכל העולם, אבל, הסוד התגלה כעת, לכל מי שמאזין לשיחה." אמרתי.
"לכן אין לי שום אפוטרופוס. אתם חושבים שהוריי נעדרים, אך הם לא. זה התירוץ למותם." הוספתי.
"מה?!" הם צעקו.
"כן." השבתי.
"בסדר, לך עכשיו לחדר. אין שם תור." אמרה וניגשתי לחדר עם סימון של עיגול ושלושה משולשים שחורים בתוכו. עשו לי צילום והלכתי אתו אל הרופא. העבירו אותי לאשפוז, עם הקופסא והאקדח של אדריאן, ושם נפרדנו.
"להתראות מתישהו!" צעק אדריאן.
"רפואה שלמה!" צעק כריסטיאן. הם יצאו מהחדר, ולבסוף פתחתי את המתנה.
"מאיפה לעזאזל כריסטיאן לקח את זה?!" שאלתי את עצמי כשראיתי חרב קטנה* מעוטרת בחריטות על הלהב עשוי הכסף.
הסרתי את המתלה ועצמתי את עיניי, מחכה למחר.

סוף-סוף, הסוף.
ואולי עוד לא?