הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 23

היום של אנדרו כבר לא היה יכול להידרדר, בעיקר לאור העובדה שהוא נגמר. זה היה בהדרגתיות, מהנורמאלי והיומיומי לפסיכי חסר ההיגיון להפליא. זה התחיל מזה שצחקו עלי, גנבו לו את החפצים, השפילו אותו, גרמו לו לבכות, הוא פגש נער עם אמנזיה, הוא שיקר למורה שלו, הוא הוצא החוצה מהשיעור, הוא נלקח למחנה חצויים, הוא גילה את האמת על ההורים שלו, הוא שמע נבואה מטורפת ועכשיו, אחרי כל זה, הוא נתקף רעד. הוא לא ידע למה, אבל הוא פחד מהנבואה ומהדרקון האדום. ההורים שלו הם אלו שהבריחו את הדרקון האדום.
ההורים שלו הם אלו שדאגו לשלום המחנה, ובכל זאת, הרגליים שלו לא הפסיקו לרעוד. הוא כבר ניחש בראש שלו שהוא וטום יהיו חלק מהנבואה.
הוא לא ידע להסביר את זה, הוא פשוט ידע.
"אין זה הזמן" אמר כירון. קולו הדהד בין המושבים "בכל מקרה, חזרו לביתן שלכם או שתישארו להצגה, אין טעם להתווכח, אין טעם לדסקס על זה עכשיו."
אוון הציע להם לחזור למגורים שלהם, ואולי אפילו ללכת לחדר שלו, בצד הנורבגי, וגם נופר הציעה להם ללכת לצד שלהם בישראל אבל האמת היא שאנדרו לא רצה. הוא לא ידע להסביר את זה אבל הוא היה משוכנע פחות או יותר שהוא מקנא. מקנא כל כך בעובדה שהם חצויים גיבורי על והוא סתם פריק. הוא הגיע למחנה. ישנם 34 אלים עם ילדים ודווקא הוא נתקע ככה סתם לבד בתור "בן של חצויים" ויותר מזה, כאילו שזה לא מספיק, הוא גם צריך להסתובב עם מר גיבור על בעצמו, טום.
הוא נתקע גם כאן בזהות ההיספאנית שלו, הוא היה ראוי להיות בצד הבריטי אבל הוא נתקע בצד הספרדי. הוא שנא את ספרד, את מקסיקו, את כל המדינות הלטיניות, הוא שנא את צבע העור שלו, הוא שנא את המראה שלו, הוא שנא את העובדה שכל דבר שהוא רק רצה להיות בחיים הוא פספס. הוא לא רצה להיות שונה ולכן החליט לנסות לשחק כדורגל. לצערו, הוא היה גרוע. הוא תמיד הסתכל בעיניים צרות על חולצות הכדורגל ועל מכנסי הספורט הקצרות השחורות של הילדים בכיתה.
כן, ללא ספק, קנאה היא מילת מפתח של אנדרו.
הוא עקב אחרי אוון, טום ונופר אל עבר הבניין המרכזי אבל העדיף ללכת לחדר שלו עצמו, בצד הספרדי, בעוד אוון וטום יצאו דווקא לצד הפולני, בטח לבית של טום.
נופר הלכה בעצמה לחדר שלה.
אנדרו עלה לחדר שלו, עצוב, מושפל ומקנא יותר מתמיד. הוא הרגיש כאילו משהו מצמיד לו ברזל מלובן אל העור שלו בכל פעם שרק ראה משהו מגניב אחר, והוא ידע שהוא כלום. אפס. סתם עוד בן אדם חולף. הוא אפילו לא ראוי לאבא או אמא אלוהיים. אז מה אם סבתא שלו היא אלת האהבה, וסבא שלו הוא אל השמש. זה עדיין היה נראה כל כך… מגעיל מצד האלים. עם כמה אנשים הם מסתובבים? בכמה אנשים הם מתעללים? שוברים להם את הלב ועוזבים.
אנדרו הרגיש בחילה. הוא גילה שהוא היחידי בחדר, מה שלא בדיוק רומם את מצב הרוח שלו, ואז הוא שמע דפיקה בדלת.
"כן" אמר בחוסר התלהבות.
הדלת נפתחה ונופר עמדה שם.
היה לה שיער חום ארוך שעבר את הכתפיים שלה ועיניים חומות יפהפיות חמימות.
"אנדרו?" היא שאלה בקול.
"כן?" שאל אנדרו. הוא התעסק באותו הזמן בלשבת על ספת העור האדומה ולשקוע ברחמים עצמיים.
"רציתי לבוא לראות איך אתה מסתדר כאן" אמרה נופר וסקרה את החדר. קירות לבנים בצבע שמנת ושולחן קפה לא יפה, בעייני אנדרו לפחות.
"אני מניח שבסדר" מלמל אנדרו.
היא התיישבה על הספה לידו.
"אני מזהה אצלך את זה" היא אמרה.
"למה הכוונה?" שאל אנדרו עם מבט מבולבל על פניו.
היא לא ענתה אלא נרדמה על הספה. אנדרו לא רצה להעיר אותה. עכשיו הוא יכול לחזור לרחם על עצמו עד שהיא תתעורר.