מסע אל ההרים – פרק 10

אביה התנדבה להיכנס לארון ולהגיד לבנים שעוזבים. לקח לה קצת זמן לשכנע אותם לארוז אבל בסוף הם הסכימו וביחד עם אביה רוקנו את הבר חטיפים אצלנו ואצליהם. אחרי שעתיים ירדנו למטה והחזרנו את המפתחות של החדרים לאיש שרות. הוא הודה לנו על שהותנו במלון וכולנו יצאנו החוצה. בחוץ חיכה לנו קרוון על גלגלים. עמית ניגשה לחלון ליד הנהג ודפקה עליו. הנהג פתח אותו והם החליפו כמה דברים. לאחר מכן הנהג יצא מהקרוון ופתח את הדלתות האחוריות.
"בואו ניכנס." אמרה עמית ונכנסה. כולנו נכנסנו אחריה. בפנים היה חדר קטן עם שש מיטות. בקצה הייתה דלת שתיארתי לעצמי שמובילה לתא של הנהג. הנהג בחן את כולנו כשהתמקמנו על המיטות.
"לצ'אנדיגר, נכון?" שאל באנגלית.
"כן. בהקדם האפשרי." ענתה לו עמית. הנהג הנהן וסגר את הדלתות. שמענו אותו נכנס למושב שלו וכל הקרוון התחיל לרעוד.
"אני ממש מקווה שזה לא יתפרק בדרך." מילמלתי.
"אופטימיות!!" אמרה עמית בהדגשה.
"כן, צינית, קצת אופטימיות." אמר כפיר.
"אנשים צינים לא יודעים מה זה אופטימיות." אמרתי.
"אווץ'." מילמל אייל.
"מה קרה? פגעתי בך?" שאלתי. אייל בהה בי כמו… אידיוט.
"גאאד, ג'ון, איפה השארתם את המוחות שלכם?" שאלתי.
"את לא זוכרת? בארון במלון, ביחד עם שלך." אמר ג'ון.
"אז איזה מזל שעשיתי בדיקה אחרונה לפני שיצאנו ולקחתי את שלי חזרה." חייכתי אליו חיוך מזויף מאוד. ג'ון הביט בי במבט של 'שונא אותך' וכפיר ואייל צחקו צחוק דבילי.
"חה, חה, חה, איך היא קטלה אותך." צחק אייל.
"מפגרים." מילמלה עמית ונשכבה במיטה שלה. אביה פתחה חטיף והבנים התלחשו כמו בנות בכיתה ו'. הוצאתי את האייפוד שלי ושמתי את האוזניות באוזניים. הפעלתי את השיר 'אומלל' של מארון 5. אחרי שעה וחצי נסיעה נשמע פיצוץ והקרוון נעצר. שמעתי את הנהג פולט קללה ויוצא מהרכב. אחרי כמה שניות הדלתות נפתחו.
"מצטער, יש פנצ'ר." אמר הנהג.
"כמה זמן ייקח לך לתקן אותו?" שאלתי.
"חצי שעה, שעה." אמר הנהג. יצאנו מהקרוון. הינו באמצע רחוב עם המון חנויות ובתי קפה.
"בואו ניכנס לשם, בדרך כלל בבתי קפה יש מחשבים ואינטרנט." אמרה עמית.
"עוד פעם אינטרנט?!?!" שאלה אביה.
"את לא רוצה לדעת מה קורה בארץ?" שאלה עמית.
"יוואווו נכווון!!" צווחה אביה. היא עקפה את עמית ונכנסה בריצה לבית קפה.
"אחח, האוזן." אמר ג'ון ונכנס אחריה ביחד עם כפיר ואייל. העפתי מבט אחורה על הנהג שתיקן את הפנצ'ר ונכנסתי לבית הקפה עם עמית. אביה התקדמה אלינו עם מבט מאוכזב.
"אין פה מחשב, אולי ננסה בבית קפה אחר…" היא אמרה.
"או שפשוט נלך לחנות המחשבים פה ממול." אמרתי והצבעתי על חנות המחשבים מולנו.
"ג'יי!! את גאון!!" אביה מחצה אותי בחיבוק דוב ורצה לתוך החנות.
"נחכה לה?" שאלה עמית.
"לא, אם נשאיר אותה לבד היא תהרוס את החנות." אמרתי.
"נראה לכם שיש להם מורטל קומבאט?" שאל כפיר. ג'ון ואייל החליפו מבטים ושלושתם רצו לחנות.
"בואי נלך לשם." אמרה עמית ושתינו התחלנו ללכת לכיוון החנות. באמצע הדרך אביה יצאה מהחנות עם מחשב נייד והתיישבה על ספסל.
"אביה! אסור לצאת עם מחשבים מהחנות!" אמרה עמית.
"אה, המחשב הזה לא של החנות. קניתי אותו." אמרה אביה.
"את קנית מחשב?!?!" שאלתי.
"כן, ויש פה ווי-פיי" אמרה אביה. עמית נאנחה והתיישבה ליד אביה. היא לקחה ממנה את המחשב והקלידה משהו.
"אין מצב…" מילמלה עמית. התיישבתי בצד השני שלה והצצתי במסך. היא נכנסה לאתר חדשות כלשהו והכותרת הראשית הייתה: 'קבוצה של שישה נערים התנדבה לחפש את הזקן בהרים…' ומתחת הייתה תמונה של כולנו.
"אני הולכת לרצוח מישהו." אמרתי.
"אפשר להצטרף אלייך?" שאלה עמית.
"בכיף." עניתי.
"יאא אייזה מגניב! אנחנו מפורסמות!! עכשיו יזמינו אותנו למלא אירועים והשקות וסופסוף יהיה לי סיכוי עם…" אביה התחילה לקפוץ בהתלהבות.
"אב. שקט. אנחנו לא הולכות להיות מפורסמות ואין לך סיכוי איתו, חוץ מזה יש לך חבר!" אמרתי.
"נכוון!! אוופייייייירוש!!" צעקה אביה.
"אנחנו גם לא רוצות להיות מפורסמות." אמרה עמית. אביה נאנחה ועמית הציצה בשעונה.
"מה קורה עם הנהג? הוא לא צריך לסיים כבר?" שאלה. באותו הרגע הופיע מולנו הנהג.
"סיימתי לתקן את המכונית. בבקשה לעלות! אנחנו ממשיכים!" הוא אמר. עמית פנתה אלי.
"תקראי לבנים, אנחנו ממשיכים." היא אמרה.