איפה אנסטסיה? – פרק 10: עלילת משנה קטנה

זוכרים שכבר דיברנו על זה שבכל סיפור יש עלילת משנה נכון?
אז הנה אנחנו חוזרים אל עלילת המשנה הקטנה שלנו,
ובשלב הזה מר וובסטר מבין רק עכשיו שהוא סך הכל עלילת משנה בתוך סיפור הרבה יותר גדול, ובוא נודה בכך שאף אחד לא אוהב להיות איש קטן בתוך סיפור גדול או להיות הרשע בסיפור,
כי מבחינת הפרספקטיבה של מר וובסטר מה שהוא רצה סך הכל הוא דבר פשוט מאוד כמו קצת כסף… מר וובסטר היה מדוכא מאוד לאחר המכתב של מיכאיל שבו היה כתוב שהם יאחרו,
הדבר היחיד שהחזיק אותו להמשיך במטלות לבד היו שזה לא להרבה זמן, אבל השבוע הקצר הזה התארך מהמצופה והוא כבר התייאש.
גברת וובסטר צחקה מהמחשבה שהוא מתגעגע לאנסטסיה אבל היא הבינה מהר מאוד למה.
״אוי טרח זקן שכמוך למה אתה כל כך מגעיל? למה אתה לא יכול לשמוח בשביל אנסטסיה? היא החלימה ומיכאיל סיפר שהיא במצב רוח מרומם יותר מתמיד״
מר וובסטר לא ענה, הוא לקח לגימה קלה מהמרק שגברת וובסטר הכינה ושתק.
״אתה פשוט נצלן ומגעיל, מגיע לך״ מר וובסטר הזעיף פנים.
׳איך זה שאני האיש הרע בסיפור? למה דווקא אני? מה כבר רציתי? עושר בחיים?׳ חשב בליבו מר וובסטר. גברת וובסטר הכירה את המבט הזה, הוא החליף את מבט החמיצות במבט אומללות, וזה לא היה מבט האומללות המאולץ שהעלה על פניו בכל פעם שהיה צריך לעשות עוד מטלות, זה היה הפרצוף הזה שהתחנן למשהו יותר טוב, כשהם היו צעירים הם חשבו שזה נהדר שהם ינהלו חווה לבד, ושיתבודדו מהעולם והם יהיו שם לבד לנצח, אבל החומה שהם בנו להם סביב החווה הקטנה הלכה וגדלה והבדידות הזיקה להם והם הפכו להיות אנשים מרירים בלי אף אחד,
באיזשהו מקום גברת וובסטר הבינה אותו,
כל אחד שואף ליותר.
״זה מעצבן אותי…״ אמר מר וובסטר לאחר שתיקה ארוכה.
״זה מעצבן אותי שאני צריך לקום כל בוקר לעשות את העבודות המתישות האלו ללא כל הכרת תודה ולעשות את אותו הדבר שוב ושוב ושוב… ושעד יום אחד מישהי באה ועוזרת לי בדברים האלו היא הולכת מפה… כי מסתבר שיש לה מקום יותר טוב מפה ואני נשאר פה לבד… וזה מעצבן אותי שאני נשאר פה כי אין לי מקום אחר, ובזמן שאני חי את שיגרתי אנסטסיה הלכה והיא עוברת כעת הרפתקאות ליד הארמון כפי שמיכאיל סיפר לנו ועושה חיים וגם כנראה שהיא לא תחזור לפה, כי מי רוצה לחזור לפה? אם לי היה את האפשרות ללכת ולא לחזור לא הייתי חוסר, המקום הזה הוא כלא,
וזה מעצבן לחשוב שאני שום כלום, אלא שאי רק איש זקן ומריר שחי בתור עלילת משנה למשהו גדול כמו אנסטסיה" גברת וובסטר שהתה לרגע,
״למה אתה מתכוון במשהו גדול?״ מר וובסטר השפיל מבט וקולו הפך למריר יותר ואומלל יותר,
״אפשר לחשוב שלא הבחנת, באנסטסיה יש משהו גדול ומלכותי, קשה שלא לראות זאת, יש בה זיק מלכותי ומנומס וכל כך נחמד, עד שזה מגעיל… לפעמים אני חושב שהשם שנתת לה באותו יום ׳אנסטסיה׳ התאים לה בול כי אולי היא אנסטסיה…״
גברת וובסטר נדהמה״ אתה מתכוון לאנסטסיה רומנובה? אתה חושב שזו היא?״
מר וובסטר משך בכתפיו ״ולמה לא?״ גברת וובסטר תהתה לרגע, אולי הוא צודק? הם אף פעם לא ראו את משפחת רומנוב הרמה, יכול להיות שזו באמת היא, אבל היא לא האמינה לכך.
״אני חושבת שאתה צודק…. בקשר לעבודות כמובן, אתה מבלה יותר מידי בשמש, אם תרצה אוכל להחליף אותך בכמה עבודות בחווה אם יוקל לך יותר״
מר וובסטר חייך כאילו לא אמר כלום בקשר לאנסטסיה.
מאז מר וובסטר העריך יותר את אישתו אבל הוא עדיין שהה בבועת החמדנות, הוא סירב בכוח לא להינות עלילת המשנה ואולי להיות חלק ממשהו גדול יותר, ובתור סופרת הסיפור אני מבקשת מכם לא להחמיר ליבכם אל הזקן המסכן, הוא אחרי הכל מחפש קצת תקווה בכסף, אם כי איבד אמון באהבה.
הוא עדיין חיפש דרך לסחוט את אנסטסיה.