The moonlight sonata (חלק א')

צרור צלילים הגיע אל חדרי, צלילים שמורכבים בסדר מושלם, ללא פגם וללא שום הפרעה. בטח אנדרו מנגן שוב על הפסנתר. הצלילים הגיעו אל אוזניי בקצב קבוע ובהרמוניה. במשך עשר דקות הקשבתי לקול ולאחר מכן, משתוקק לישון, ניסיתי לגרום לאנדרו להפסיק לבצע את הפעולה שביצע במשך אותן עשר דקות.
"אנדרו, בחייאת שלך, אני מנסה לישון כאן!" אמרתי בקול רם, אך הקול שבקע מהפסנתר, כתוצאה מלחיצה עדינה ומדויקת על הקלידים המבריקים, גבר על קולי. בסופו של דבר קמתי ופסעתי לכיוון הפסנתר, אך למרבה הפלא, לא עמד שם איש. הקלידים נלחצו מעצמם ודפי התווים התהפכו ללא מגע אנושי.
"אנדרו?" אמרתי, אך לא זכיתי לשמוע את תגובתו.
"אנדרו!" שאגתי, ולא זכיתי לשמוע דבר, פרט לנעימה המתנגנת בקול ערב להפליא ואת ההד הנלחש וחוזר על צעקתי.
התבוננתי במראה, ראיתי את עצמי, בוהה במראה במבט מרוכז, מתפלא ומפוחד. ראיתי באמצעות המראה מעין דמות שקופה למחצה, יושבת על הכיסא ולוחצת על הקלידים. היא הייתה מטושטשת מאוד, לכן רצתי לחדרי והרכבתי את משקפיי הראייה שלי. היא נעלמה וקול המוזיקה פסק. במקומו נשמע קול הרוח וקול הזרדים היבשים המתנפצים תחת לרגליי עכבר או כלב ששנתו נדדה.
חזרתי לחדר, כדי לבדוק אם אנדרו ישן. הוא בהחלט ישן. נחירותיו גרמו לי לשכוח את כל הקולות, ולהעיר אותו בחוסר נימוס מובהק. ניערתי אותו מצד לצד, מצד לצד, שוב ושוב, אך אין הוא קם.
"ביפ!" צרחתי באוזנו של אנדרו והוא התעורר מיד. שוב הדמות השקופה חזרה לנגן.
"אתה שומע את זה?" שאלתי אותו.
"שומע את מה?" השיב. באותו הרגע חדלה המנגינה מלהתנגן ורעש הרוח ושאון הזרדים שב להדהד באוזניי ובאוזניו.
"אתה חייב לי כמה הסברים…" אמר בקול מטריד ומאיים. לא היה שווה להעיר את אנדרו אפילו בשביל זה.
"טוב, זה יישמע מוזר, אבל התעוררתי ממנגינה שנוגנה על הפסנתר. בדקתי מי מנגן, וראיתי שם רק דמות מטושטשת וכמעט שקופה. חזרתי כדי להרכיב את המשקפיים שלי והיא נעלמה, כמו הקול שבקע מהפסנתר." השבתי.
"זה ממש, אבל ממש הסבר מוזר. לכן אני לא הולך לכסח אותך. אתה יכול ללכת לישון או לשתות קפה ולחכות לבוקר." אמר.
"אני חושב שאני אלך לשתות קפה כבר. אני מפחד שהמוזריות הזו תרדוף אותי בחלום." השבתי. ניגשתי אל המטבח כדי להכין את המשקה. שפכתי לתרמוס ענק בערך כמאתיים גרם של קפה ומאתיים חמישים גרם של סוכר, יצקתי לשם מים חמים וחלב, והתיישבתי על הכורסא. הדלקתי את הרדיו, וקול בקע ממנו.
"עכשיו נאזין למעט מוזיקה קלאסית, אנא הישארו עמנו!" אמר הקול, ואותה הנעימה שבקעה מהפסנתר, בקעה כעת מהמכשיר. הרמתי גבה והדלקתי את הטלוויזיה. על הצג נראתה הפילהרמונית שניגנה את המנגינה שנשמעה ברדיו.
"טוב זה כבר מוזר…" אמרתי.