אהבה אחרת ב'|פרק 24- עופי מפה!

שפכתי עליה את כוס הקפה שלה.
"מה עשית?!" הוא צעקה.
"אל תדברי אליי ככה!!!" צעקתי עליה בחזרה.
היא לא אמרה דבר, היא ניגשה לחדרי ולקחה את חפציי.
"קחי את הדברים המסריחים שלך ועופי מפה." היא אמרה, זרקה את חפציי על הרצפה והצביע לעבר הדלת.
לא אמרתי דבר, אספתי את רכושי הדל מהרצפה ויצאתי מהדירה.
למרות הקור ששרר בחוץ הייתי לבושה בחולצה דקה ובכפכפים.
"לא קר לך?" שאלה אותי הזקנה שעברה לידי.
"לא." אמרתי ביובש.
"לתת לך את המעיל שלי?" היא אמרה וליטפה את המעיל המשופשף שהחזיקה בידיה.
"לא תודה."
"את קופאת מקור!" היא אמרה בדאגה.
"זה בסדר…"
"למה את לבד בחוץ בקור כזה?" היא שאלה.
"יצאתי לטיול…" שיקרתי.
"בקור כזה?" היא שאלה כלא מאמינה. "קחי את המעיל." היא עטפה אותי במעילה.
"תודה…" חייכתי אליה.
"בבקשה מותק. לכי הביתה." היא אמרה והלכה לדרכה.
הייתה לי בחילה, הלכתי לאחת החצרות והקאתי בצד, הקאתי ובכיתי.
"לכי מכאן!" צעק עליי הגנן שהבחין במעשיי.
לא אמרתי דבר והלכתי.
חושך ירד על העיר. מצאתי ספסל נטוש בגינה הציבורית, התעטפתי במעיל שקיבלתי ונרדמתי.
אך לפתע התעוררתי.
"לכי, זה הספסל שלי!" צעק עליי הומלס.
"טוב…" אמרתי בקול יבש ולקחתי את חפציי.
"חכי רגע." הוא אמר לי.
"מה עכשיו?"
"בעצם…את יכולה לישון כאן." הוא אמר וחייך אליי.
"תודה."
"איך קוראים לך?" הוא שאל אותי.
"ג'יין. ולך?" שאלתי.
"ג'יימס. מה את מחפשת בגינה נטושה בשעות כאלה?" הוא שאל אותי.
"נחה." אמרתי.
הבטתי בג'יימס, למרות המראה המוזנח שלו הוא נראה טוב, היה לו פנים מדהימות, גוף רזה ושיער פרוע.
"אני מבין שקשה לך כאן. אל תדאגי את תתרגלי." הוא הניח את ידו על כתפי בחיבה ופרש את שמיכתו על הרצפה, על יד הספסל שלי.
"לילה טוב." הוא אמר לי.
"גם לך…" אמרתי בשקט ונרדמתי.
בחלום ראיתי את מייקל, הוא היה כל כך יפה. כל כך התגעגעתי למייקל, כנראה התחלתי לבכות מתוך שינה.
"ששש…" הרגיע ג'יימס את בכיי.
התעוררתי.
"אני בסדר…" אמרתי מנומנמת, וניגבתי את הדמעות.
"למה את בוכה?"
"מתגעגעת למישהו…" אמרתי מבלי לפרט.
"מכיר את זה."
"באמת? למי אתה מתגעגע?"
"לא תמיד הייתי הומלס." הוא אמר לי.
"באמת?"
"פעם היה לי בית יפה, הורים שלא החסירו ממני דבר, משפחה אוהבת, חברים טובים. הכל." הוא אמר.
"למה עכשיו אין לך?"
"הלכתי נגד ההורים. העיפו אותי מהבית, בלי כסף, בלי כלום." הוא אמר בעצב.
"למה הלכת נגדם?" שאלתי.
"הם רצו שאלמד משפטים במקום לצייר כל היום."
"מה רע בלימודי משפטים?" שאלתי.
"אין בזה שום דבר רע." הוא פסק "אבל לא אהבתי את זה."
"אם אתה לא רוצה ללמוד אתה לא חייב."
"זה מה שאני חושב, אבל לא ההורים שלי. הם חושבים שלהיות צייר זה מקצוע של הומלסים." אמר ג'יימס.
"ומה עם החברים? איפה הם עכשיו?"
"הם ראו שאני מתדרדר מיום ליום וניתקו איתי את הקשר,חברה שלי עזבה אותי, עכשיו היא עם החבר הכי טוב שלי." הוא אמר בעצב.
"חבר שלי עזב אותי." אמרתי לו.
"למה?" הוא שאל.
"אני בהריון ממנו." אמרתי בבושת פנים.
"את צעירה!" הוא אמר.
"אני יודעת. אבל אין לי בעיה עם זה, הוא עזב אותי כי לא רציתי לעשות הפלה." אמרתי בעצב.
"אני מבין אותו, תינוק זה משהו גדול שלא כולם יכולים להתמודד איתו." אמר לי ג'יימס.
"אני יודעת, אבל אני לא מסוגלת להפיל." אמרתי.
"את לא חושבת על העתיד? את יודעת שלא תוכלי ללמוד או לחיות חיים נורמליים עם תינוק ביד."
"אני יודעת."
"יש לי ניסיון בזה…" הוא אמר בלי לפרט.
"באמת? מה קרה?"
"זה קרה כשהייתי מאוד צעיר, בערך בן עשרים." הוא אמר וגירד את ידו.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"עשיתי את טעות חיי, גיליתי שחברה שלי בהריון, סיכמנו בינינו שאנחנו רוצים את התינוק הזה, אחרי שהוא נולד, הייתי צריך להישאר איתו בבית שלה כי ההורים שלי לא ידעו מזה שום דבר. כמובן שנפרדנו, אמרתי לה שנמאס לי." הוא אמר לי.
"בן כמה התינוק היום?" שאלתי.
"בן שמונה."
"יש לך ילד בן שלא ראית שמונה שנים?" שאלתי מופתעת.
ההמשך יבוא…