אחרת פרק 14

. את יודעת שזה ממש חסר תועלת כל מה שאת עושה? הוא לא ירצה אותך בחיים. אני יכולה להבטיח לך את זה המחשבות שלי אמרו, אך התעלמתי מהם. הלכתי לאחד הספסלים, ממש ליד בחור עם שפם גדול ומבט רציני שהזכיר לי את המורה שלי למדעים שמתפלל ליום שבו העלם מאז הפיצוץ במעבדה אבל זה לא חדש לי, הרבה מעדיפים שפשוט העלם מהעולם הזה בעיקר אני. ישבתי וחכיתי לאמיר. בסופו של דבר הוא הופיע, מחייך עליי את החיוך המתוק כל כך שלו. "היי מותק" הוא אמר וחיבק אותי, הרגשתי איך אותם פרפרים בבטן ארורים שוב מופיעים אצלי אבל לא יכולתי לעשות דבר, "מה קורה?" שאלתי אותו בקול מתקתק מדי "מצוין איך את?" והחיוך שלו גדל, אלוהים למה הוא חייב להיות מקסים כל כך?! "מושלם" עניתי והתיישבנו. נסיתי להרגיע את ההתרגשות שלי, אסור שיבין את מה שקורה לי עכשיו "אז איך הולך עם התערוכה שלך?" הוא שאל "תאמת מצוין. היא כבר מסודרת ומחר היא אמורה להיות אם אני לא טועה מחר". (באותו רגע נזכרתי בזה והתרגשות עצומה אף יותר תקפה אותי) "חבל שאני נוסע היום. הייתי בכיף בא לתערוכה שלך. אני בטוח שיהיה מדהים" הוא אמר אני מאוד מקווה שזה לא היה שקר מתוך נימוס יש לי כאלו יותר מדי בחיי "אני מקווה. הרוב שם זה אנשים עשירים לאללה שמשום מה חושבים שזה יהיה תערוכה טובה" עניתי לו "את מתכוונת אנשים שקולטים מה זה יצירת אומנות כשהם רואים אחת?" הוא אמר מחייך והוסיף "אין שם בכלל כאלו שאת מכירה?" ואני חשבתי ועניתי "דניאל ידיד שלי , מקסים ופיטר ידיד מאוד חמוד שלי שהכרתי בצרפת" ראיתי שאמיר מעט מעט מקנא ואני חייבת להודות שזה מעט החמיא לי (טוב, מאוד החמיא לי!), "נחמד" אמר באדישות "רוצה לטייל?" שאלתי מנסה לשנות את כיוון השיחה "בשמחה!" הוא אמר והחיוך הקסום שלו עלה על פניו. טיילנו והתחלנו לדבר ולדבר "אני צריך ללכת" אמר פתאום "טוב ביי" עניתי מסתירה את העצב שהופיע שוב "ביי. נתראה בישראל" הוא אמר ונתן לי חיבוק אחרון לפני שהלך. תפסתי מונית ונסעתי אל עבר המלון, בדקתי את הטלפון שלי והיה שם 4 שיחות שלא נענו מדניאל וטלפנתי עליו. "למה את לעזאזל לא עונה?! אני מחכה לך כבר שעה!!!" צעק דניאל "סורי, לא שמתי לב איך הזמן רץ. אני תכף במלון" אמרתי לו "כדאי לך מאוד. להתראות" אמר עצבני ואחרי זמן קצר כבר הייתי בתוך המלון ונכנסתי בחשש לתוך החדר. "איפה היית?" שאל עצבני "בגן האישים. סליחה באמת לא שמתי לב איך הזמן טס" אמרתי מתנצלת "עם מי?" הוא שאל שתקתי "אני שאלתי, עם מי היית?" חזר על שאלתו עצבני "עם אמיר" אמר בשקט והוא נאנח , "למה את עושה את זה לעצמך? למה את פוגעת בעצמך?" הוא שאל "למה אני לא יכולה להפגש איתו ללא תגובה נזעמת ממך?!" אמרתי בכעס "את לא קולטת שאני דואג לך?! אני מבין לאן את מכניסה את עצמך אבל אני לא מבין למה את עושה את זה" אמר דניאל בטון כועס אף יותר "אני לא צריכה את הדאגה שלך! אני לא ילדה בת שנתיים! אני אחליט עם מי הפגש!" צעקתי עליו "את מתנהגת כמו ילדה בת שנתיים! נמאס לי שכל פעם את מכניסה את עצמך לתוך בורות ואחריי זה בוכה על מה שקורה לך! את מתנהגת כמו סתומה!" דניאל צעק ואני טרקתי את הדלת מולו ויצאתי החוצה בריצה "נו אליס! חכי לי!" צעק דניאל ורץ אחריי אך הייתי מהירה ממנו והתחבאתי במחסן של המלון. ישבתי בפינה ונתתי לדמעות לזרום