אהבה אחרת ב'- פרק 22, היא שונאת אותי…

בדלת עמדה בחורה גבוהה ויפה.
אדם ניגש אליה ונשק לה.
הבחורה הבחינה בי ושלחה לעבר אדם מבט זועף.
"מה היא מחפשת כאן?!" היא תבעה לדעת.
"גירשו אותה מהבית…" אמר לה אדם.
"עכשיו תביא לכאן כל הומלס שאתה רואה ברחוב?!" היא כעסה עליו.
הרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני, לא רציתי להיות כאן.
"היא חברה טובה שלי מהתיכון!" הוא הגן על כבודי.
"מה אכפת לי!" היא אמרה בחוצפה.
"זה בסדר, אני אלך…" אמרתי בעלבון.
"אל תלכי!" הוא קרא לעברי.
"זה בסדר, תלכי." היא אמרה בכעס.
"היא לא תלך, זאת הדירה שלי!" הוא כעס עליה.
"גם אני משלמת שכר דירה יקירי!" היא המשיכה בשלה.
"אני יודע, אבל כל עוד אני סידרתי לנו את הדירה הזאת אני מחליט!" הוא כעס וחתם את הדיון.
"שתישאר כאן…" היא אמרה ביובש.
"אני שמח שהגענו להחלטה." אמר אדם.
"יופי לי…" היא נשארה עם אותו פרצוף חמוץ.
"תעשו הכרות ביניכן." אמר אדם.
"אני סילביה…" היא אמרה ביובש.
"אני ג'יין…" אמרתי באותו הטון.
"יופי, נזמין פיצה לארוחת ערב?" שאל אדם.
"עזוב, אין לי חשק, אני אצל מלאני." היא אמרה וטרקה אחריה את דלת הכניסה.
"אל תיבהלי ממנה." הוא אמר ברוגע.
"אני לא רצויה כאן…" אמרתי ואספתי את חפציי.
"אל תלכי, אל תתייחסי אליה!" הוא עצר בעדי.
"אם חברה שלך לא רוצה שאני אהיה כאן, אני אלך." אמרתי בהחלטיות.
"אל תלכי, אני רוצה אותך כאן!" הוא אמר.
"אתה לא יכול לצאת נגד חברה שלך…" המשכתי בשלי.
"חברה שלי לא יכולה לצאת נגדי." הוא אמר בחיוך.
וויתרתי וחזרתי לספה בסלון.
"אני שמח שאת כאן." הוא חייך והלך למטבח להכין לי תה.
הרגשתי בחילה איומה תוקפת אותי ורצתי לשירותים.
אדם המבוהל רץ אחריי.
"את בסדר?" הוא שאל בזמן שהקאתי את נשמתי.
"כן…" מלמלתי והמשכתי להקיא.
סיימתי להקיא ונשכבתי על הספה, אדם ישב לידי וליטף את ראשי.
"את מרגישה יותר טוב?" הוא שאל ברוך.
"לא…" מלמלתי.
"אני אביא לך תה." הוא אמר וחזר למטבח.
סילביה חזרה הביתה וראתה אותי על הספה עם עיניים עצומות, היא חשבה שאני ישנה.
"היא מרגישה כאן יותר מידי בבית!" היא התלוננה.
"עכשיו זה הבית שלה." ענה לה אדם.
"היא לא משלמת שכר דירה!"
"מה אכפת לי." הוא אמר לה.
"סיכמנו שזה יהיה הבית שלנו, אנחנו צריכים זמן לבד." היא אמרה בכעס.
"אני יודע שאנחנו מאורסים אבל יש אנשים שצריך לעזור להם בשעת מצוקה." הוא אמר.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אדם מאורס לסילביה?!
"בקרוב אנחנו נתחתן, היא תתנחל פה עוד הרבה זמן?!" היא תבעה לדעת.
"אני לא יודע כמה זמן היא תשאר פה, המצב שלה פגיע מאוד…" הגן עליי אדם.
"מה יש לה?" שאלה סילביה.
"היא בהריון." הוא לחש לה.
"עכשיו אתה מביא לי כל אישה בהריון לבית?!" היא צרחה.
"למה את כל כך עצבנית?!" הוא צעק עליה בחזרה.
"אני לא צריכה עוד פה להאכיל!!!" היא המשיכה בצעקות.
הם שמו לב שאני מביטה בהם.
"את יכולה לא להתערב בעניינים שהם אינם קשורים אלייך?!" היא כעסה עליי.
"מצטערת…" אמרתי והלכתי לחדר שאדם הקצה לי.
אני לא יודעת כמה שעות הם המשיכו להתווכח, כי תוך עשרים דקות נרדמתי.
התעוררתי לאחר יומיים. הבטתי בחלון, שמיים אפורים, בקרוב ירד גשם.
"בוקר טוב." לחש לי אדם.
"בוקר טוב…" אמרתי לו.
"ישנת במשך יומיים…" הוא אמר לי.
"אני יודעת." אמרתי לו.
"אני צריך ללכת, בקרוב השיעור שלי מתחיל." הוא אמר לי.
"ביי, תהנה." אמרתי וחיבקתי אותו.
"סילביה נשארת היום איתך בבית, אם את צריכה משהו אל תהססי לבקש ממנה." הוא אמר לי והלך להתארגן.
הוא היה כל כך יפה, שיערו היה מסורק לאחור, עורו היה שזוף בדיוק כמו בכיתה יב' ועיניו החומות נצצו.
לאחר מספר דקות הוא יצא, נישק את סילביה, חייך אליי והלך לדרכו.
"אל תדברי אליי!" היא אמרה לי ופנתה לעיסוקה.
"למה את כל כך עוינת אליי?" שאלתי אותה.
"בואי נחשוב ביחד," היא אמרה בארסיות והעבירה עמוד בעיתון.
"את מתנחלת לי בדירה, אוכלת מהמקרר שלי, משתינה ומקיאה בשירותים שלי. את צריכה עוד סיבות?!" היא שאלה בציניות.
הבטתי בה, כמה רשע יש ביופי שלה?
היא נגעה בשערה הבהיר, היא כל כך יפה, מה לא הייתי נותנת כדי לקבל יופי כמו שלה.
והנה היא כאן, קוראת בעיתון, שותה קפה שחור ומטיחה בי עלבונות קשים.
"לא תודה, זה באמת משכנע." אמרתי לה.
"לבית הזה יש כללים, לפחות בשבילך." היא המשיכה להטיף לי מוסר.
"והם?" שאלתי בלגלוג.
"שלא תתקרבי אליי או לאדם." היא אמרה.
"אדם הוא אדם פרטי, לא רכוש שלך." המשכתי ללגלג עליה.
"אדם מאורס לי, לא לך." היא הרגישה חופשיה לדבר ככה.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל, התקרבתי אליה ועשיתי מעשה…