הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 12
אנדרו נראה שבור. טום זיהה את זה עליו. הוא ניחש שלאנדרו היה משהו עם פרל. הוא הביט בו במבט מלא רחמים.
"אולי כדאי שנצא מכאן?" הציע טום.
"למה?" שאל אנדרו "גם ככה יכעסו עלינו."
"מה אם ייכנסו לכאן תלמידים מכיתה אחרת?" שאל טום "אנחנו חייבים לצאת."
"אז שייכנסו" אמר אנדרו.
טום התיישב לידו על כיסא עץ שבור למחצה.
"אפשר לנסות להציל אותה" אמר טום.
"איך להציל אותה?" שאל אנדרו.
"אנחנו ננסה לאתר מי זה שחטף אותה, איפה הוא ולמה הוא שם" אמר טום.
"איך?" שאל אנדרו.
טום בהה על הארון המתכתי שנפל על הרצפה מהציפורים. היה לו דה-ז'ה-וו, כבר באו אליו בשביל לשאול שאלות בלתי אפשריות. הוא לא זכר שום שאלה ושום תשובה, הוא רק ידע את זה. הוא פשוט הרגיש את זה. הוא הרגיש שהוא יודע מה לעשות, אבל הוא לא זכר מה.
רעיון הבזיק לפתע במוחו של טום.
"מה דעתך על זה?" שאל טום "אני בטוח שאני יודע מה לעשות, אבל אני לא זוכר, אולי תשתמש ב… יכולת היפנוזה שלך בשביל לנסות להחזיר לי את הזיכרון?"
אנדרו הביט בו בזעזוע.
"אני לא בטוח…" הוא אמר "אני מניח שזה תלוי בדרך שבה איבדת את הזיכרון שלך."
"אני לא יודע" אמר טום, מתוסכל בכל פעם שהוא מוצא את עצמו אומר את זה.
"אני אנסה" אמר אנדרו. טום הביט לתוך עיניו של אנדרו. היו לו עיניים חומות כהות, עם הפסים הקטנים האלו שיש בכל הקשתיות. אצלו מידי פעם היה אפשר היה להבחין בפס דקיק צהבהב.
"אתה לא איבדת את הזיכרון שלך, אתה מכחיש את זה שאתה זוכר, אתה עכשיו מפסיק להכחיש, ואתה זוכר את הכל" אמר אנדרו בקול בטוח בעצמו. אומנם טום לא הרגיש שמשהו משתנה, אבל הוא בהחלט הבחין בנימה החלטית ומאוד מעניינת בקול של אנדרו.
"זה עבד?" שאל אנדרו.
"לא ממש" אמר טום ונתן מכה לראש שלו, כאילו ביקש לסובב מחדש את גלגלי השיניים שם.
אנדרו מחק את החיוך שצמח לו מהתקווה.
"אי אפשר לוותר" אמר טום "אנחנו חייבים לעשות את זה".
"מה זה קשור אליך?" שאל אנדרו בכנות.
"אני הרי הבן דוד שלך" אמר טום וקרץ לו.
"אף אחד לא בחדר, אתה לא צריך לקרוץ לי" אמר אנדרו.
"אויש נו באמת, קרעכצן, עכשיו בוא איתי" אמר טום וסימן לו לעלות במדרגות חזרה לבית הספר מחדר האומנות שנחרב.
תגובות (0)