הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 11

Estonian 09/03/2012 684 צפיות אין תגובות

טום התנשף. הוא נלחם מתוך אינסטינקטים. כנראה שהיה לוחם בחרב לפני שאיבד את כל הזיכרונות שלו.
המראה של פרל הכפותה זעזע אותו. הוא ידע שהגבר ההוא הוא בריון מגעיל, והוא שנא בריונים. הוא שנא את הבחור. הוא הרגיש כאילו הכיר אותו. הוא לא זכר, ורק זה גרם לטום לרצות לדפוק את הראש בקיר. הוא באמת שקל לעשות את זה, אחרי שהתפוגג לו פתאום יחד עם פרל, אבל התבייש אל מול אנדרו, אף על פי שהיה נדמה שאנדרו בכל רגע עלול לגנוב ממנו את החרב ולתקוע בעצמו מרוב יגון ומלנכוליה.
טום הצליח בסופו של דבר לקום על רגליו והוא הלך אל אנדרו והניח את כף ידו על הכתף שלו.
"לא" מלמל אנדרו.
"אתה לא אשם" הבטיח לו טום.
אנדרו בהה בו.
"כן בטח" הוא אמר "אתה יצאת הגיבור כאן".
"לי ככל הנראה יש ניסיון" אמר טום.
"איזה ניסיון? הדבר הזה לא הגיוני, הוא ממש הרדים את פרל. הוא התפוגג, הילדים, ציפורים" אמר אנדרו, כך שבכל מילה הווליום שלו מונמך עד שטום כבר לא זיהה את המילים שהוא אומר.
"ציפורי סטימפליה" אמר טום.
אנדרו בהה בו.
"אתה תומך בעובדה שמשהו לא הגיוני התרחש?!" שאל כלא מאמין.
"אני פשוט מרגיש דה-ז'ה-וו" אמר טום "אני מניח שזה בגלל איבוד הזיכרון".
"יכול להיות" אמר אנדרו ובהה באוויר הריק.
"אתה אהבת את פרל, נכון?" שאל טום בניחוש מושכל.
"אני פשוט… יודע שהיא לא תרצה אותי אף פעם, אני כלום, אתה היית הגדול כאן, אתה נלחמת כמו הרקולס, אתה הרבה יותר חתיך ממני, יותר חכם" אמר אנדרו.
"לא נכון" אמר טום "לא נלחמתי היום כמו הרקולס, סתם ניחשתי".
"אתה עדיין גאון" הוא אמר "פשוט… מרגישים את זה עליך."
"למה?" שאל טום.
"זה פשוט אתה" הוא אמר בתסכול.
"ואתה מסוגל בעזרת שתי משפטים לגרום לבן אדם לעשות מה שבא לך, אתה יכול להיות המושך בחוטים של כל מי שרק תרצה" אמר טום "ואתה אל-מת אל-פגיע. זה מגניב".
"לא נראה לי" אמר אנדרו.
"הייתי מוכן בכיף להתחלף איתך" הבטיח טום.
"הלוואי, אתה כל כך… לא אני" אמר אנדרו וקולו נשבר.
"מי גרם לך לא להאמין בעצמך?" שאל אותו טום. העיניים האפורות שלו היו כל כך יפהפיות, היה בהן משהו מאוזן ומרגיע. היה בהן משהו אמיתי. אנדרו מצא את עצמו מאמין לו. וכן, הוא שאל שאלות נכונות וגם מכאיבות.
אף פעם לא נתנו לאנדרו את התחושה שהוא שייך. הוא תמיד היה ה"דבר" בפינה. עוד לפני שבכלל גילו שלמילים שלו יש כוח, כבר אז התייחסו אליו כל כך רע. הוא היה ממוצא היספני והוא היה כהה עור, וזה תמיד גרם לו להיראות שונה מה שגרם להם גם להאמין שהוא שונה לחלוטין, אפילו שהוא בריטי לחלוטין. גם שני ההורים שלו, שניהם בריטיים, אבל האמת הייתה בגלל ההורים שלו.
הוא זכר את ימי שבת אחר הצהריים, שביקר עם אביו בהייד פארק,לפני שמת, כמובן, רק הוא ואבא שלו. בלי האח שלו, והם ישבו על הדשא. אור השמש נשבר באזור האגם והשתקף חזרה אל עיניהם. אבא שלו היה בעל שיער שחור כמו לאנדרו אבל בנגידו לאנדרו, הוא היה בעל עור בהיר יותר עם עיניים חומות-צהבהבות. היה לו חיוך שהרגיע את אנדרו.
הוא זכר את הפעם הספציפית ההיא, בה אבא שלו ישב וסיפר לו סיפור, על זוג גיבורים, בן ובת. הבן היה חזק. הוא היה הקלע הכי טוב בחץ וקשת. היה לו כישרון ללחימה בחרב והוא היה לוחם, אבל התאהב בבחורה. הבחורה הייתה יפהפייה. היא הייתה תמיד מאושרת, והיא הייתה חברה נפלאה. ביחד הם יצאו לנסות לחסל את המפלצת המאיימת על תושבי הכפר שלהם, דרקון אדום ענקי. הבחורה כמעט מתה. הדרקון נשף אש חזקה אדומה כמעט כמו דם. הגבר שלח חץ אל הדרקון אבל הוא ניתז מהשריון שלו. הוא צווח ואז ברח משם, ומאז לא מצאו אותו שוב.
הסיבה היחידה שאנדרו לא התפוצץ מצחוק מכמות הקיטש והשטויות הטומנות בסיפור הייתה שאבא שלו סיפר אותו בכל כך רצינות, כאילו זה סיפור היסטורי, ואם זה לא מספיק, סיפור היסטורי שלו עצמו. כבר יצא לאנדרו לדמיין את ההורים שלו בתור גיבורי-על על פי הסיפור שלו, והוא חשב לעצמו כמה שטותי זה. לאמא שלו הייתה חרדה אינסופית ואבא שלו נפצע בקלות. כמעט כל יום, כאשר אנדרו חזר מבית הספר, לאבא שלו היה לפחות חתך אחד חדש.
עכשיו, אנדרו כתב לעצמו את הסיפור של אבא שלו, אחרי שהוא מת ואת זה הוא שם על הקבר שלו. הסיפור הזה שליווה אותו לכל חייו. אנדרו לא רצה לשמוע אותו פעם שנייה, ולא רצה לחשוב עליו בפעם הנוספת.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך