שליחות אמריקנית – לאס וגאס (פרק א')

"נוסעים יקרים, טיסת חמש-שש-שתיים לאס וגאס יוצאת לדרך. נא להדק חגורות," אמר קול טייס המשנה. הצלחתי להבחין בין קול טייס המשנה לקול טייס הראשי קצת אחרי שהטייס הראשי הפחיד את קהל הנוסעים בידיעה: "כאן הטייס הראשי. אחד המנועים התפוצץ. ייתכן שנצטרך לבצע נחיתת אונס, אז נא לא להיכנס לפאניקה". אך בעצם שום דבר מטריד לא קרה. אני בספק אם הוא התכוון לזה ברצינות או ניסה למתוח את הנוסעים. לבסוף אחת הדיילות נגשה אליי.
"האם תרצה משהו?" שאלה.
"כן, הייתי רוצה טוסט עם עגבנייה," השבתי. היא הוציאה מהעגלה טוסט ונתנה לי אותו. נגסתי בטוסט, כך שיותר מחצי מהטוסט היה בפי. לא הצלחתי להוציא את זה מפי אז התחלתי באטיות לטחון את הטוסט, כשגמרתי ללעוס אותו בלעתי את העיסה. אף אחד לא ישב לידי, אז החלטתי להתבונן בשמיי הלילה. ראיתי מיליוני כוכבים זוהרים, ואת הירח המלא והלבן. לפתע נשמעו צעקות רמות וכעוסות מהחלק הקדמי יותר של המטוס.
"אם אתה לא מוכן לשבת לידו, אז תשב כאן!" אמרו כמה אנשים שזיהיתי אותם כמאבטחים. לרגע הם סרקו את המקומות הפנויים הקיימים, ובלית ברירה הושיבו את הבחור לידי. הוא נראה כעוס, והוא מלמל בשקט מילים לא מובנות. הוא לבש מכנסיים שחורים וחליפה שחורה תואמת, אשר מתחתיה בצבצה חולצה לבנה. למען האמת הוא לבש את אותם הבגדים שאני לבשתי.
"היי, מה קרה?" שאלתי אותו לאחר כמה עשרות דקות.
"גם כן הוא, המטומטם הזה," הוא המשיך למלמל לאחר מכן, דבר שקטע את תשובתו וגרם לי לנסות לחשוב על שאלה אחרת.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו.
"ויליאם." השיב.
"ובכן, אני הנרי. נעים מאוד להכיר." הוספתי לומר. אילולא היה השעמום קיים לא הייתי יודע לעולם איך קוראים לו.
"הנרי, הנרי, נשמע לי מוכר… רגע, הנרי, מה שם המשפחה שלך?" שאל ויליאם.
"ניקסון. הנרי ניקסון." השבתי.
"אהה, עכשיו אני יודע מאיפה אתה מוכר שלי! הנרי ניקסון מכיתה ט'1!" אמר בנימה של "סוף-סוף! כל כך הרבה זמן אני מחכה לפגוש אותך!".
"ואתה לא ויליאם אנדרסון שהיה מקבל תמיד מאה בכימייה?" שאלתי.
"כן, זה אני. כל כך נעים לראותך, הנרי, 'הנרי הלשונוקרט'…" השיב. המילה 'לשונוקרט' הייתה מוכרת לי מאין שהוא…
"נו, אז מה מביא אותך ללאס וגאס? הימורים? פוקר? נופש?" שאל.
"למען האמת, לא ממש. אני כאן מטעם העבודה." עניתי. קצת מבאס שאני יכול לעשות את כל הדברים הללו, ובעצם באתי רק בשביל לעבוד.
"נוסעים יקרים, אנו נוחתים בעוד כשעה בלאס וגאס. נא להתחיל להתארגן. אנא, אל תשאירו חפצים יקרי ערך במטוס!" אמר קול הטייס הראשי.
"איך הזמן רץ…" סיננתי. ויליאם הנהן בראשו לאות הסכמה.

המשך יבוא…