נרקיס 4

בוקר של שמש הציץ מחלון חצי סגור, צלילות של אביב באוויר נותנת חיות חדשה בעצמותיו. הוא קם במיטתו, נזקף, מביט סביבו על ביתו הדל. מיטה, שידה, בקצה הרחוק שולחן אוכל ומקרר חבוט, כירה מטונפת עמדה על שיש שבור פינות. הוא נעמד, מנעיל את רגליו בנעלי הבית המרופטות שלו, הולך לו אל השירותים. אחרי התרעננות במים קרים הוא ניגש אל החלון. פותח אותו לרווחה נותן לשמש לשטוף את פניו, לחדור לליבו.
הוא הכין לעצמו ארוחת בוקר קלה. וישב על המיטה אל מול החלון. אחרי האוכל הוא ניגש בשקט, בחרדת קודש אל השידה שעל יד מיטתו, מניח ידיו על העץ המבוקע. נזכר.

בלילה סתווי חם הוא פגש אותה, רחוב שקט פינת הרעש. הוא ישב על ספסל וקרא לו ספר בשקט. נותן לדפים לקחת אותו לממלכות אחרות. היא הגיע, חולצה מיוזעת מריצה והתיישבה לידו על הספסל. הוא לא יכל שלא להביט בה. יפיפייה הייתה, אגדה, דמות מסיפור פנטסיה התממשה כנגדו. היא, שהבחינה במבטו חסר הנימוס חייכה אליו. קולה כשאמרה לו "שלום" הרעיד אותו, טרף אותו.
הוא אזר אומץ בכדי לענות ונדם, עדיין המום מיופייה. היא המשיכה לדבר מעט, הוא ענה על שאלותיה ולא אזר אומץ לשאול אותה לשמה. הם התחבבו אחד על השנייה, נראה כאילו הם נפשות תאומות שהופרדו בלידתן. דיברו הם על דברים פשוטים, דברים קשים. צחוקה ריחף עליו, נותן לו עוצמה שלא ידע שקיימת בו.
הם נפגשו כך במשך שבוע שלם, נותנים למקריות להפתיע אותם. הוא יושב על ספסל, כבר לא מסוגל לקרוא מילים. והיא מגיע אחרי ריצה אליו, מדברים. השעות של הלילה היו מתוקות לשניהם בחושבם על פגישות חטופות אלו.

העצים החלו להשיר עליהם, צינה חדרה אל רוח הסתיו. הם החליפו את הפגישות על הספסל במסעדה קטנה, רחוב שקט פינת אהבה. אהבו הם, נתנו ליבם ונשבעו מעבר לכוס מהבילה על אהבתם הנצחית.

החורף פשט ידיו לקבל את האביב, מפנה מקום לציפורים שבאו מארצות רחוקות להנעים את שיחתם של שני אלו. אשר עברו לדירה קטנה ביחד. עת יושבים הם על כיסאות גן במרפסת מצומצמת. קרני שמש אחרונות גוועות אל תוך לילה של ריחות עת נכנסים הם לביתם. חיוכים שקטים נסוכים על פניהם.

הקיץ הגיע ועת העצים הוריקו עלוותיהם היא יצאה לריצותיה. רצה לה על רחוב שקט פינת כאב, נתנה היא דעתה לחצות כביש, כך נאמר לו. אותו נהג נתן דעתו לעלות מעט על המדרכה, נשק הוא לה אותו נהג, מעניק לה את מתנתו הנצחית.

לבבו נלקח ממנו.
הוא נישאר באותה דירה, אינו מהין להרפות. מוציא משידה ישנה את מכתבה שכתבה לו, עת היו נאהבים. נייר מרופט וצהוב, עיגולי דמעות ועצב הכתימו פינותיו ונכתב בו זאת.

"מבלי לדעת או להבין
פלשת וכבשת את חדרי ליבי
רגשות שמעולם לא חשתי
לוקחים אותי אל מציאות חדשה
שבה אני כולי… קיימת"

הוא התעורר מחלומו.
הוא היה עדיין במאורה. אלעזר הלך לכמה רגעים ואף אחד אחר לא היה שם. הוא ניקה את פיו מטעם השינה שדבק בו. לפני שנרדם דיבר עם אלעזר והסביר לו מה קרה בביתו. בשני טלפונים קצרים ביטל את הגישה של השודדים שבביתו לכסף שנמצא באחריותו. התוכנית שהוא ואלעזר גיבשו יחד הייתה פשוטה. אלעזר יגש אל הדלת עם מגש פיצה ויקיש על הדלת. מסיח את דעתם בבקשת כתובת או שם של מישהו בבניין. בינתיים הוא יתגנב דרך חלון המטבח. הוא עדיין היה תחת השפעת החלום כאשר אלעזר חזר ואמר שצריך כבר ללכת.

הכביש השחור מוצף בטבעות מופזות ריצף את דרכו. האוויר היה קריר, היכה בחושיו. מעיר אותו, מסעיר אותו. הוא לא אהב את השהיה על האופנוע של אלעזר. זה היה אופנוע אומנם נוח לנסיעה, אך הוא הרגיש חשוף עד מאוד. כל חרק באוויר התנגש בו בעוצמה שהעבירה בו רטט למרות המעיל הקל שהוא לבש. ההכרה שבינו ובין הכביש יש רק את הג'ינס החדשים שלו רק הגבירה את תחושת האין אונים. לבסוף הם הגיעו אל רחוב שביתו היה שם. כמעט הוביל את אלעזר לראות את הרחוב הישן שבו היה גר, זה עם הזיכרונות הכואבים. הוא ירד מהאופנוע יחד עם אלעזר, ניגשים לדלת הכניסה בצעד נחוש ולא בטוח.