הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 7
הראש של טום היה מסוחרר לחלוטין מכל העניין. הוא הפך ביום אחד לבן דוד של ילד, ככל הנראה רגיש מאוד, שמסתבר שהוא בלתי פגיע. הוא היה משוכנע לחלוטין שהוא לא שייך לבית ספר הזה, אולי גם לא למדינה הזאת, אבל הוא לא ידע. הוא אפילו לא ידע איך זה הגיוני שהוא שכח את הכל.
כאשר טום הניח את ידו על הגב של אנדרו הוא פתאום נזכר במשהו.
הוא ראה בעיני רוחו חדר שקירותיו לבנים עם פס סגול יחיד לאורך הקיר ליד התקרה הלבנה שהייתה מחולקת לריבועים, ובצורה מסודרת ומאורגנת, החליפו מנורות את הריבועים.
הוא ראה הרבה שולחנות אפורים עם שלדה שחורה וכיסאות. שולחן מורה בצורת טרפז כחול ולוח מחיק של כיתה. הכיתה הישנה שלו. הוא היה משוכנע בזה.
"מי רוצה להצטרף אליהם בחוץ?" שמע טום את המורה צועקת.
זה היה מוזר בעיניו, איך הוא ידע אנגלית? כמה שפות הוא בכלל יודע? הוא לא היה בטוח איך אפילו לבדוק.
אנדרו מחה דמעה מהעין שלו.
לפתע הדלת נפתחה ואותה ילדה, הילדה בעלת השיער השחור יצאה מדלת הכיתה ואז בהתה בטום. כאילו היא הכירה אותו.
טום התעניין בה מיד.
"אנדרו" קראה הילדה ורצה אליו.
אנדרו השתנק.
"אתה בוכה" ציינה הילדה את המובן מאליו.
"עזבי אותי" אמר אנדרו.
הילדה צייתה וקמה. היא התיישבה ליד טום.
טום הביט לה עמוק לתוך העיניים. עיניים חומות חמימות שנתנו לו תחושה טובה ובטוחה.
"מי אתה?" היא שאלה.
"טום נילסון" אמר טום "ומי את?".
"פרל קנט" היא ענתה. "מאיפה אתה?" שאלה פרל בחשדנות.
"אין לי מושג" אמר טום.
"איך אין לך מושג?" היא שאלה.
"אני התעוררתי היום בבוקר כאן באולם ספורט, בלי זיכרון בכלל".
"אז… אתה בכלל מגיע מכאן?" שאלה פרל.
"אני לא יודע" אמר טום.
היא בחנה אותו.
"מה זה?" היא שאלה ותפסה במחרוזת שלו.
טום הוריד אותה מהצוואר שלו ובחן אותה.
היו שם שישה חרוזים.
בראשון הופיע כתר זהב עולה באש. בשני, קלשון שעליו עומד ינשוף. בשלישי, כידון נוטף דם נעוץ בלב, ברביעי, דרקון מעופף. בחמישי, קבוצת כוכבים שככל הנראה הייתה הדובה הגדולה ובאחרון, בניין גבוה שטום לא זיהה.
"הלוואי שהייתי זוכר" אמר טום.
"אולי מכה בראש" הציעה פרל.
"לא" אמר טום "יש לי הרגשה שזה לא רעיון טוב".
אנדרו הרים את הראש.
פרל פתאום נזכרה שהוא שם. היא קצת הסמיקה.
"מה זה היה?" היא שאלה "היד שלך, תראה לי אותה".
אנדרו הושיט את היד שנפגעה.
לא היה אפילו סימן אחד של שריטה.
"אפשר לנסות משהו?" שאל טום.
"תרגיש חופשי" אמר אנדרו.
טום הרים אבן קטנה וחבט ביד של אנדרו.
האבן שרטה את היד ואנדרו כיווץ את פניו מכאב.
"זה כאב" אמר אנדרו.
"אז למה הסרגל שלה לא פגע בך?" שאל טום.
"אין לי מושג" אמר אנדרו "אבל הייתי מאוד מעדיף אם לא היית ממשיך לבדוק, אני לא רוצה לבדוק אם אני חסין פגיעה".
"אבל זה יכול להיות כל כך מגניב" אמרה פרל.
"לא" אמר אנדרו "גם ככה קוראים לי מכשף".
"למה?" שאל טום.
לאנדרו היה מבט טהור של רצח בעיניים שלו. כאילו הוא רוצה לתלות אותי רק כי העזתי לשאול. העיניים שלו היו כמו אי חום בלב של ים ירוק. מעורב.
"מותר לי לספר?" שאלה פרל.
"הממ…" התחיל אנדרו לגמגם "טוב נו".
פרל חייכה חיוך מרוצה מעצמה.
"בכל מקרה, לאנדרו יש כישרון עם מילים" אמרה פרל.
"מילים" חזר אחריה טום "בסדר, ו…?".
"בוא רק נאמר שהוא פחות או יותר מסוגל בעזרת מילים לגרום לך לעשות מה שבא לו" אמרה פרל.
"אל תגזימי" אמר אנדרו שהסמיק כולו "אני לא…".
"אתה כן" אמרה פרל.
טום צחק, ומיד אחריו, כמו דומינו, צחקו גם פרל ואנדרו.
תגובות (1)
יש לי ניחוש מוזר למי הוא ההורה של אנדרו.