ספינת הפאר של פארוק

ספינת הפאר של פארוק

הנה זה כאן אמר אליעזר השמן תוך שהוא מוחה את הזעה הניגרת ממצחו. ידו הצביעה על גל אבנים גדול מכוסה אדמת חול וקוצים יבשים של סוף הקיץ.
אליעזר השמן השכיב את אופניו על החול וניגש אל הערמה המאיימת. הוא החל לשלוף אבן אחרי אבן מטיל אותן לצדדים. ידיו נדקרות וזבות דם מהקוצים החדים אך הוא, ממשיך בעבודה כאילו חייו תלויים בה.
"נו, תזוז כבר" נהם לעברי, "תעזור לי להוציא את האבנים"! בחוסר חשק בולט ניגשתי והתחלתי לסלק אבן מהערמה.

אליעזר השמן היה חבר שלי. ילד גדל גוף ודחוי מהכיתה המגבילה. הוא היה חזק בהרבה מיתר הילדים בני גילנו ונחשב "שלייגר" כזה שמרביץ מכות. אינני זוכר כיצד הפכנו לחברים אך כשזה קרה, לא היה חבר טוב ונאמן ממנו בשכונה. הוא נהג להרכיב אותי על אופניו, מדווש בכח ברחובות הקריה כאילו אני אויר. המאמץ לא ניכר עליו, להפך נראה היה שהוא נהנה ומתגאה בחבר שלו. אליעזר שימש לי מגן נגד כל "השלייגרים" שביקשו את נפשי וכבר לא פחדתי מהם יותר.

יום אחד בא אלי אליעזר כולו נירגש. "ליד המאפיה בקרית שמואל" כך אמר, "יש ערמת אבנים גדולה שפעם היתה הבית של פארוק ובתוכה קבורה אונית מפוארת וגדולה. אנחנו הולכים עכשיו להוציא אותה". אליעזר הוסיף עוד כהנה וכהנה תיאורים אך אני כבר לא הקשבתי. כל כולי כבר הייתי בתוך ההרפתקה של מציאת האוניה. "אולי נמצא אותה"? שאלתי את אליעזר בעיניים נוצצות מציפיה.
"בטח", אמר, בוא נלך.

הזעה נטפה בקילוחים . שעתיים נברנו בערימת האבנים ללא תוצאה. היאוש כבר החל מחלחל וכמעט שהרמתי ידיים. "מה פתאום אוניה" שאלתי את אליעזר. "אני בטוח שאין פה כלום כלום ואנחנו סתם חופרים". "עוד קצת", אמר וסילק עוד אבן ממקומה.
עמדנו פעורי פה והבטנו אל פיסת הצבע הכחול שבצבצה מבין החורבות. "זה זה", צעק אליעזר, "זאת האוניה". הוא הסתער על האבנים במשנה מרץ. תוך דקות נחשפה האוניה כולה לעינינו. לאכזבתנו היה זה גוף האוניה בלבד. מכל המבנה העליון שהיה אמור להיות מרשים ומפואר לא נשאר זכר. אבל גוף האוניה, אורכו כמטר אחד, היה שלם וגם הצבע עליו נראה לא רע.
חמישים וחמש שנים חלפו מאז אך נסיבות מציאת האוניה נשארו כתעלומה עבורי. את אליעזר לא פגשתי במשך כל אותם שנים. יום אחד פגשתי שוב את חבר ילדותי אורן וסיפרתי לו את הסיפור. "אין כאן שום תעלומה" צחק אורן. "הכל קשור בקשר של פארוק עם אבא של אליעזר שהיו ידידים טובים".
אבא של אליעזר עבד ברכבת בתחנת קריית שמואל שהייתה סמוכה לבית פארוק. הוא ראה את האוניה בבית פארוק וכאשר הם ברחו ללבנון הוא נתן את האוניה לאבא של אליעזר אשר העמיד אותה במשרדו שבתחנת הרכבת. כאשר פינו את התחנה הישנה והקימו את החדשה, זרקו את כל הגרוטאות וביניהם גם את האוניה לערמת הזבל על יד המאפיה. הערמה שלא היתה בית פארוק אלא שרידי תחנת הרכבת הישנה.

זאב אופיר