מן גורל שכזה – פרק 2

למחרת כשהגעתי לכיתה, על שולחני היה מונח פתק לבן ומקופל 'לסם' נכתב עליו בכתב קטן. פתחתי אותו ומזוית עין הבחנתי בלילי שהציצה אלי בחשש – הפתק היה ממנה, בו היא שוב הודתה לי והתנצלה על שגרמה לי לאחר. (לא שבלעדיה לא ההיתי מאחרת…) נערה חמודה, לא אכפת לי שתדבק אלי, כל עוד היא לא מהזן הקרקרני והקשקשני שגדש את הכיתה ואם תשאלו אותי – לחלוטין מיותר. (טוב הבנים צריכים כמה תרנגולות אידיוטיות שיזילו עליהם ריר…) קרצתי לה, היא חייכה והסתובבה בחזרה.
לפתע שמעתי גיחוך מהצד, זה היה ג'ורדן שצפה בנו בעניין. הוא גלגל עיניים ולחש לי בהבעה מוגזמת "את ממש מטופשת, את יודעת?"
התעלמתי, היו הרבה כאלה, במיוחד בנים – התדמית שיצרתי להם, לא מצאה חן בעיניהם. הם התייחסו בזלזול ל"תאוריה" שלי, אך משום-מה אף אחד לא הצליח להסביר את העובדה שהשיטות שלי עבדו גם עליהם.
ביום שלפני המסיבה, לילי התקשרה אלי ושאלה בבישנות, אם יש לי זמן לעזור לה לבחור בגדים למסיבה.
הופתעתי, "מוזר, לא ציפיתי שתתקשרי." אמרתי לה בצורה ישירה.
"כן, הכרחתי את עצמי, גם עכשיו וגם אז, בבית הספר." אמרה בכנות.
"בואי, אני מחכה." אני תמיד אוהבת לעזור לאנשים מהסוג של לילי.
"מה? עכשיו?" שאלה בתמיהה
"כן, בואי." הורתי לה וניתקתי.
כעבור חצי שעה, היא הגיעה עם שקית מלאה בבגדים, שסדרנו על מטתי הרחבה. מהר מאוד הבנתי שאף אחד מבגדיה יתאים.
"אל תעלבי, אבל הבגדים שלך לא יצליחו לשווק את התדמית שאנחנו רוצות ליצור לך."
פתחתי את דלתות הארון שלי. "בואי נראה, אם יש פה משהו שיתאים…" אמרתי
"מ…מה? באמת?" אמרה בחוסר אמון ונעצה בי עיני עגל תכולות.
"הא-אה" מלמלתי וזרקתי בחוסר שימת לב בגדים שונים ברחבי החדר.
הסתובבתי לכיוונה, היא החזיקה שמלה אדומה ונועזת וספק שאלה, ספק התבדחה (כנראה על חשבוני)
"והשמלה הזו תתאים?"
"לא." חייכתי. "תאמיני לי שאם תלבשי את השמלה הזו, את תצרי רושם שונה לחלוטין." הבטתי בערמומיות.
היא השפילה את מבטה במבוכה, פיה נפתח והיה נראה שהיא רוצה לומר משהו, אך היא התחרטה וסגרה את פיה.
"הנה." התקרבתי אליה, עדיין מתלבטת בין שתי השמלות שאחזתי בידי. "תנסי את הכחולה." אמרתי לה והורתי לה את הדרך חדר האמבטיה שלי.
לאחר מספר דקות, היא נעמדה מולי בהיסוס ושיחקה עם אצבעותיה בעצבנות.
"וואו, השמלה הזו ממש מתאימה לה והיא גם מדגישה לך את העיניים." החמאתי לה והיא הסמיקה "קחי אותה ותחזירי אחרי המסיבה." הצעתי.
"תודה." היא ענתה בפשטות ופנינו לסדר את הבלאגן שחגג על מיטתי.
כשליוויתי אותה לדלת היא נפנתה אלי "תודה רבה סם, בהתחלה חשבתי שאת עוד אחת שמתלקקת על בנים, אבל באמת את אדם טוב." אמרה ויצאה במהירות, משאירה אותי עם פה פעור.
אני? אדם? טוב? זה כל כך החמיא לי שנעשיתי אדומה, כמו עגבניה בשלה. צחקקתי לעצמי במבוכה, "בחיי שהיא כל כך חמודה." אמרתי לעצמי בשקט.

***

"אמא! אני יוצאת, ג'סי ישן אצל בן, אז אל תדאגי." קראתי לאמי מלמטה.
"טוב חמודה, תבלי יפה. אל תעשי שטויות ואל תחזרי מאוחר מידי." ענתה.
נחמד, היא קיצרה הפעם, בדרך כלל היא מתחילה עם כל הקטע של לא לדבר/לרקוד/להתנשק/וכן הלאה עם (גברים) זרים. בסך בכל היא לא מציבה לי אתגרים, היא אף פעם לא קבעה לי מתי זה מתחיל להיות "מאוחר מדי", מה נכלל בגדר שטויות והיא מעולם לא מימשה את האיומים שלה – אין לה זמן לזה.
המסיבה נערכה, אצל שני אחים שלמדו בבית הספר שלנו, אחד מהשכבה שלי והשני מי"ב. הבית היה גדול ולא היתה לו בעיה להכיל את ההמון הצעיר והמשולהב, בכל זאת הסיכויים שביתם ישאר ללא נזקים, היה מזערי.
הסתכלתי סביבי, כולם רקדו במרץ, אך מזווית עין הבחנתי בלילי שנעמדה ליד שולחן האוכל, כרסמה קרקר והביטה ברוקדים בעיניים כלות. היא היתה לבד, מייק לא יכל להגיע למסיבה, ידעתי שגם היא רוצה לנסות לרקוד, למרות שסירבה לבנים שהציעו לה.
התקרבתי אליה וסימנתי לה לרקוד, אך היא נענעה את ראשה לשלילה.
"תרקדי, בהתחלה מרגישים שכולם מסתכלים עלייך ובוחנים אותך, אבל מהר מאוד את כבר לא שמה לב לזה ומתחילה להנות." עודדתי אותה.
היא בלעה את רוקה, הנהנה בראשה אלי והחלה לרקוד בתנועות עצורות, אך לאחר מספר דקות היא השתחררה, המוזיקה נעשתה קצבית יותר והתנועות שלה נעשו פתוחות וזורמות יותר. היא חלשה על הרחבה והניחה לבנים לרקוד סביבה.
יופי! חשבתי לעצמי, עכשיו אני יכולה להנות בעצמי, התחלתי לרקוד, כשמזווית עין ראיתי את הבנים נועצים בלילי מבט משתאה ומעריך, היא כבר תדע להסתדר איתם.
לפתע, חשתי בשתי ידים שלפתו את מותני. הוא הצמיד את גווי לחזהו, נבהלתי, אך השתדלתי שלא להראות זאת. הוא קירב את שפתיו לאוזני ולחש -.