ילדה, את מכוערת || 1

הלכתי ברחוב, "אני מכוערת!" אמרתי לעצמי. "אחרת אין לו סיבה מוצדקת לעזוב אותי" הוספתי.
זה התחיל לפני כשעה, התלבשתי והתגנדרתי לכבוד הפגישה עם החבר שלי, טום.

"הי גרין!" הוא קידם את פני כשעל פניו שוררת הבעה לחוצה. "הי טום" עניתי לו.
"גרין, כר הרבה זמן רציתי לומר לך, את רגשותיי." הבנתי למה הוא היה כה לחוץ, הוא רצה להגיד לי שהוא אוהב אותי! טוב, לפחות כך חשבתי. "גרין את בחורה נהדרת, מתוקה ומצחיקה, העניין לא בך, אלא בי." אמר, הבנתי מה הוא עושה, "העניין לא בך אלא בי…" זה משפט מפורסם של פרידות, אך בכל זאת ציפיתי שהוא יאמר משהו בסגנון של " סתם, סתם, חשבת שאני הולך להיפרד ממך הא?"
"אני כבר לא מרגיש מה שהרגשתי בפגישתינו הראשונה, כשאנו מתנשקים אני לא מרגיש את אותה הצמרמורת שהרגשתי כשהתנשקנו קודם לכן, אני רוצה…" אמר ואז הפסיק.
"להיפרד?!…" השלמתי אותו כשדמעות עלו על פני. "כן, צר לי שזה נגמר כך, גרין" אמר אך אני יצאתי במהרה, בוכה ומקללת את העולם.

וכך הגענו לקטע הזה, שאני מקללת את עצמי ואומרת שאני מכוערת.
הלכתי הביתה בוכיה ופגיעה. ראיתי את ביתי, צבוע בצבעו המוזר שהוחלט בגלל שאמא ואבא רבו שבועות על בחירת הצבע, בסוף הם החליטו לערבב, ויצא שילוב של טורקיז עם ורוד בהיר. נכנסתי הביתה "הי מותק!" אמא קידמה את פני מהמטבח. "מה קרה?" שאלה כשראתה את הבעת פני העגמומית. "טום זה מה שקרה."
"טום?! מה עשיתם?" שאל אבא מהסלון.
"כלום. פשוט אין יותר גרין וטום!" אמרתי ופרצתי בבכי.
"או, מתוקה! כל כך חבל לי עליכם." אמרה אמי. היא חבקה אותי בזרועותיה ונתנה לי להרטיב את חולצתה בדמעות.

לאחר שנרגעתי, הלכתי לישון. מאותו יום קיבלתי את עצמי כנערה מכוערת, מוזרה ומגעילה ששמה גרין.
בחלומי ראיתי את טום, צוחק עלי ומכנה אותי מכוערת, ומה אני עשיתי בחלומי? הסכמתי איתו.

התעוררתי בבוקר, דמעותי התייבשו, התלבשתי בחולצה שחורה, מכנסיים בלויים והלכתי לבית הספר.
בדרך כלל כולם מקדמים את פני בחיוך, ומברכים אותי בברכת שלום אך היום, זה לא קרה. אפילו חברתי הטובה ביותר, לילי, לא שמה לב אלי, היא רק הלכה עם המחזר שלה, בראד.
"אני כלומניקית מכוערת!" אמרתי לעצמי "אפילו החברה הכי טובה שלי כבר לא מתייחסת אלי!" חשבתי.