אי דחיית סיפוקים

11/11/2010 1481 צפיות אין תגובות

כמה שאני מחכה ליום הזה שיגיע כבר, שאפסיק להיות כאן. בטח לא נבוא לבית הזה זמן מה.
כמה ימים, כמה שבועות, חודשים, שאנחנו באי וודאות, דברים לא באים אל סיפוקם וכל מה שנותר לי לעשות הוא בעיקר לנסוע באוטובוס לבצפר וחזרה. לקום בחושך שיש שעת אפס ולהעיר את השמש, הרי היא גם בן אדם.
ובינתיים שאני מחכה, שיהיה לי מקום שבוא אוכל להיות אני, אנחנו לא יכולים להיות אנחנו.
ושהוא מנשק אותי בחושניות, שהוא אוהב אותי באגרסיביות, שהוא בכאילו מכריח אותי להיות קרובה אליו, בדיוק אז, בדיוק שהפרפרים בבטן מתחדשים וההתרגשות של מגע עורו מעניקה לי תחושות משכרים נשכחים, דווקא אז הדלת נפתחת, ואם זה לא מישהו, אז זו הרוח, וזה אולי הרבה יותר נורא.
הוא אפילו כמעט נפרד ממני בגלל חוסר האינטימיות וההמתנה המתישה, מזל שהייתי שם, הסברתי לו כמה הוא מטומטם, כיצד הוא מסכן מערכת יחסים נפלאה ובריאה. מזל. אם לא הייתי שם. אולי היינו נפרדים.
עד אז, עד שטופס העירייה ומוסדות שקריים משהו יועילו בטובם לתת אישור, אני מחכה פה, עם משפחתי, ואיתו. ועד אז.. יש גג ויש חדר קטן כזה, שבו כל המשפחה מתכנסת ומחכה באי רצון, באי יכולת ממשית להתאפק, למין זיק קטן של תקווה, לצלצול טלפון קטן, של בן אדם קטן, שאפילו לא נחשב כמעט בשרשרת המזון שירגיע ויודיע שיש אישורים, יש מפתח, יש בית, ואולי יותר מכל, יש סוף סוף מן "אנחנו" כזה..


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך