מחיר גבוה – המשך

הוא התפוגג בעשן שמילא את חלל המטבח וחדר לראותייה של סידני הקטנה. זה צרב את גרונה וגרם לה להשתעל כול כל חזק עד שחזה התחיל לכאוב ועינייה דמעו. סידני עצמה את עינייה, שיפשפה אותן וכשפקחה אותן להפתעתה היא מצאה את עצמה יושבת במיטתה מול הקיר, בחדרה שהוצף אור שמש.
"זה חלום" היא מלמלה לעצמה בשקט, מנסה להחניק את הבכי שאיים לפרוץ מעינייה. "רק חלום" היא אמרה שוב, בעודה מסדירה את נשמתה. היא קפצה ממיטתה וברגליים יחפות יצאה במהירות מחדרה, בריצה ירדה במדרגות אל הסלון והמטבח בשביל למצוא את אמא שלה. סידני רצתה לחבק את אמה ולשמוע את קולה המנחם, האומר "זה בסדר חמודה, זה היה רק חלום" אבל…הקומה הראשונה הייתה ריקה.
סידני נפנתה להביט בשעון שהראה את השעה 7 בבוקר, זה היה יום שבת, 7 בבוקר. היא הסתובבה וחזרה במהירות על עקבותייה לעבר חדר הורייה ופתחה את הדלת לרווחה בלי לדפוק, אמא תבין שהבת הקטנה התעוררה מסיוט ולא תכעס שהיא פרצה כרוח סערה לחדר.
החדר היה ריק.
לא אמא, לא אבא, ריק.
המצעים המסודרים נחו בשלווה על המיטה כאילו אף אחד לא ישן עליהם הלילה.
"אמא?" שאלה סידני בשקט "אבא?".
אין מענה.
היא ירדה במהירות חזרה למטבח, לעבר שולחן האוכל עליו הורייה היו משאיר פתקים בשבילה כאשר היו צריכים ללכת בדחיפות לעבודה, פתקים שאמרו "חמודה, מקרה חירום בעבודה יש עוף ואורז במקרר אל תשכחי לאכול, גברת טארט תבוא עוד שעה לשבת איתך" או "הפשטידה אהובה עליך בתנור, אני אתקשר בצהריים לבדוק מה שלומך", דרכם סיד הקטנה ידעה שהכול בסדר.
להפתעתה היא לא מצאה כלום.
שולחן האוכל היה ריק.
סידני הרגישה איך הפחד מתגנב אל ליבה, היא סירבה להאמיין לעינייה, הורייה לא יכלו להיעלם סתם כך, בלי להשאיר פתק, להודיע….היא נשמה עמוק וניסתה לחשוב בצלילות, היא הרגישה איך רגלייה נחלשות ואוטוטו מסרבות להחזיק אותה.
היא עלתה חזרה לחדר הורייה, אולי מיהרו עד כדי כך שהפתק נשאר על השידה אך גם שם היה ריק, למען האמת ריק מידי…אמה תמיד החזיקה את תיבת התכשיטים שלה על השידה ליד המראה ועכשיו התיבה לא הייתה שם, סידני פתחה כמה מגרות אך הן היו ריקות. בסערה היא פתחה את הארון אך גם הוא היה ריק, ריק….הכול ריק.
זיעה קרה כיסתה את סידני, צמרמורת בלתי נעימה טיפסה במעלה גבה, רגלייה נכנעו והיא קרסה על ברכייה. "זה חלום, זה חייב להיות חלום". היא היכתה בכפות ידייה הזעירות את מצחה וציוותה על עצמה להתעורר, כשזה לא עזר, היא צבטה את עצמה בידה השמאלית חזק אך התוצאה היחידה הייתה כאב עז ודמעות.
היא תמנה את ראשה בידייה, מרגישה על גבול שפיותה כשפאום עלתה בה תקווה.
גברת טארט, שכנתם הנאמנה הזקנה החביבה שלעיתים קרובות מאוד שמרה עליה כשהורייה היו בעבודה או מחוץ לעיר. לגברת טארט לא היו נכדים, בעלה מת בצעירותו לפני שנולדו להם ילדים והיא לא נישאה שוב, עד כדי כך אהבה אותו שליבה לא יכל להיפתח לאחר, לכן אליסון טארט אהבה את סידני כאילו זו הייתה נכדה שלה וסידני מצידה כול-כך חיבבה את טארט הזקנה שרוב הזמן קראה לה סבתא. זו הסיבה שעל סף אובדן עשתונות ושפיות היא ירדה בריצה אל דלת הכניסה בעודה חושבת לעצמה "סבתא תדע מה קורה פה".
בחוץ עדיין היה קריר ורגלייה היחפות של סידני פגעו בדשא הרטוב בזמן שרצה דרך המשדאה לעבר הבית של אליסון טארט. כשהיא ראתה את זו עומלת כרגיל על הפרחים שבגינה שלה, ליבה זינק בשמחה והיא קראה בקול "גברת טארט! גברת טארט! סבתא! סבתא!".
הגברת הזקנה הזדקפה והדסתובבה לעבר הקול שקרא לה וראתה ילדה קטנה בערך בת עשר רצה לעברה כשלגופה כותונת לילה לבנה.
"סבתא! סבתא!" קראה הילדה "סב…".
סידני נעצרה מול האישה וחיוכה נמוג.
זו לא הייתה גברת טארט, מולה עמדה אישה זקנה שסידני מעולם לא פגשה לפני כן.
"בוקר טוב, גברת טארט נמצאת?" שאלה סידני, מנסה להסדיר את נישמתה.
"לא חמודה, אני לא מכירה מישהי בשם הזה" ענתה הגברת שלבשה שמלה פרחונית מגוכחת וקווצות שיער אפור קפצו ממתחת לכובע קש רחב שוליים.
"גברת טארט גרה כאן" אמרה סידני המבולבלת והצביעה על הבית שלו הייתה שייכת הגינה עליה עמלה האישה.
האישה חייכה חיוך מתנצל ואמרה "שמי רוז קלייב ואני גרה בבית הזה כול חיי אף פעם לא גרה כאן מישהי בשם טארט" "לא, לא זה בלתי אפשרי, אני גרה כאן" התעקשה סידני, הצביעה לעבר ביתה והוסיפה וגברת טארט גרה פה מאז שנולדתי".
"חמודה שלי, בטח הלכת לאיבוד" אמרה רוז בקול חם "זה הבית שלי מזה 30 שנה ובבית השכן למיטב ידיעתי לא גר אף-אחד כבר שנים" "לא, את טועה, את טועה, הוריי קנו את הבית הזה לרגל הולדתי, אני גרה פה מאז שנולדתי" התעקשה סידני בחוצפה, מרוב פחד ובלבול שוכחת מנימוסים.. ואם כבר, איזה נימוסים?! כשההורים שלך נעלמו ללא עקבות את זורקת את ספר ההדרכה לנימוסים.
"איך הרוז הזו לא מבינה?! הנה הוילונות הורודים שבחדרי, העציצים שאמא קנתה וקישטה בהם את המרפסת, הנה האופניים שלי במרפסת, הנדנדה אבי בנה" חשבה סידני לעצמה בזמן שבחנה את ביתה ואחרי שהוכיחה לעצמה שהכול במקום היא חזרה להביט ברוז.
פניה של רוז הביעו רחמים, היא הורידה את כפפות הגינון מידייה ואמרה "בואי יקרתי, צריך למצוא את ההורים שלך ולהחזיר אותך לבית" "אבל אני גרה פה!" אמרה סידני בהתרסה, לא מצליחה להבין למה המשוגעת הזו מנסה להוכיח לה אחרת.
רוז כרעה ברך, כך שעינייה יהיו בגובה העיניים של סידני ואמרה בקול עדין "את מבולבלת יקירתי, אף אחד לא חיי בבית הזה כבר שנים מאז מה שקרה" "מה? מה קרה?" שאלה סידני בבילבול, קרה? מה זאת אומרת?
"למען האמת זה סיפור עצוב. כשהייתי צעירה הלכו שמועות בעיר על הבית הזה, שהבית מלא בשדים ורוחות ולא פעם נשמעו מתו צעקות וזעקות של כאב וצער ואף אחד לא הסכים לחיות פה. הבית עמד ריק כמעט שני עשורים עד שיום אחד הגיע זוג מחוץ להעיר, זוג צעיר שחיכה לילד והם לא האמינו בסיפורים וקנו את הבית. במשך עשר שנים הם הוכיחו לנו, לכול העיר, שטעינו ושאין שום בעיה עם הבית, הם היו מאושרים, גידלו בת יפייפיה והכול הלך מצויין, הסיפורים לאט לאט שכחו.
הכול נשכח עד שיום אחד ההורים שלה מצאו אותה ללא רוח חיים בכותונת הלבנה שלה, במטבח.
היא הייתה דומה לך, בלונדינית, עיניים כחולות, פנים תמימות. עד היום לא ברור מה קרה לילדה המסכנה, ההורים השבורים קברו אותה ועזבו את העיר ומאז אף אחד לא גר בבית הזה, מאז הוא עומד ריק ושומם" סיפרה רוז.
"מה? היא משוגעת" חשבה לעצמה סידני "איך אף אחד לא גר שנים אם אנחנו גרים כבר כאן…" ומחשבותייה של סידני נמחקו באחת כאשר פנתה להביט שוב בביתה.
הצבע של הקירות ניהיה דהוי ותפס גוון אפור, החלונות היו שבורים ומנופצים ומכוסים בקרשים. הדלת הראשית הייתה ממוסמרת בקרשים עבים וגסים, הפרחים הצבעוניים שהיו שם לפני חמש דקות עכשיו היו נבולים וחלקם התפוררו ונפכו לעיסה שחורה, המרפסת הייתה ריקה ושוממת ועשב גבוה כיסה את כול החצר של הבית.
"זה בלתי אפשרי" מלמלה סידני "בלתי אפשרי".
"חמודה, ההורים שלך בטח דואגים לך" אמרה רוז, הזדקפה והוסיפה "בואי אני אקח אותך לבית שלך", אבל סידני כבר לא שמעה כלום, הכול מסביבה כאילו נעלם חוץ מהבית השבור שעמד מולה.
"לא ייתכן, אלוהים" עבר בראשה שלה סיד ושנייה לאחר מכן רגלייה כבר נשאו אותך דרך העשב הגבוה לעבר הבית, בשביל לראות, לראות מבפנים, כי זה…זה חייב להיות חלום רע.
רוז קראה אחרי סידני בבהלה אך לא העזה ללכת אחריה וכשהבעת אימה על פניה והילדה הקטנה נעלמת לה באופק בין העשבים, עברה בראשה של רוז המחשבה המחרידה שהילדה הקטנה רצה אל מותה.

הסוף יבוא עוד מעט….