כרגע אין שם / פרק ג'-ד'
פרק שלישי
"איך אצליח לגלות מתי בעל העיניים הירוקות עוזב?" שאלתי את עצמי.
"ובכלל, מי אמר שיש זמן ביניים ריק בניהם?" תהיתי.
ארוחת הערב הגיעה, ונושאה היה בעל העיניים הירוקות.
לקחתי את ארוחת הערב, ותוך כדי אכילתה חשבתי "אני יודע שהשומר בעל העיניים הירוקות מביא את ארוחת הערב, ובעל העיניים הכחולות את ארוחת הבוקר".
"זאת כבר התקדמות חשבתי "החילוף מתבצע בין חלוקת ארוחת הערב לבין חלוקת ארוחת הבוקר.
"אני חייב לגלות את זה" חשבתי "חייב!!"
*
רודולף שוב שמע את החריקות, שבאות מכיוון התקרה, "רגע" חשב "זה מזכיר לי משהו".
הוא ידע שעניין החריקות מוכר לו מהיכן שהוא, אך הוא לא זכר מניין.
הקולות חדלו, ורודולף התפנה למחשבותיו, "מה עם שבצאר?!" חשב בדאגה "כבר כמה ימים שהם במבצר הזה, ואין עוד זכר קל לקיומו".
"אולי הוא מת מרעב, אולי נהרג על ידי הענקים שתקפו אותנו ביער?!".
רודולף חרד מאוד לשלומו של שבצאר, שבצאר היה בין חבריו הטובים, והוא לא רצה שיעלם לו.
*
מילייה ישבה בחדרה.
הכל היה כרגיל, ולא השתנה דבר.
אותו בית, אותו בית ספר, אותו חברים, הכל אותו דבר.
למרות שהכל היה כרגיל, מילייה הרגישה שמשהו חסר, שמשהו רע מתקרב, אך היא לא ידעה מהו וזה הציק לה מאוד.
עוד חמש דקות עברו, ואימה קראה לה לשולחן.
היא יצאה לכיוון חדר האוכל, בעוד היא שקועה בהרהוריה.
*
הייתי שפוך מעייפות בשל כך שנצרכתי לחכות לתחלופת השומרים.
המשכתי בשרבוטי, כדי להתעלם מין העייפות שאפפה אותי.
לא שמעתי סימן להחלפת השומרים ועמוד השחר כבר עלה, אך בכל זאת קיוויתי שיהיה זמן ביניים.
"נשארו עוד כשלוש שעות עד לחלוקת ארוחת הבוקר" חישבתי, "אתה חייב להישאר ער" הזהרתי את עצמי "ההחלפה יכולה לקרות כל רגע".
*
רודולף חשב על ייעודו של המפתח, ולא אלא בדעתו דבר.
"אני נמצא בקומה השלישית" חשב "אני אמור לדעת הכי טוב מה יש באזור שכל כך חשוב".
"אולי המפתח בכלל לא של הקומה הזאת" תהה.
לפתע נשמע קול מפתח הנכנס בחור המנעול, "מי זה יכול להיות בשעה כזאת?"
חשב רודולף.
*
"להסתער!" צעק מורטר, ועורבים התחילו לעוף מעל העמק ולהשליך אבנים.
"אש!" צעק מורטר שנית, וגל עורבים נוסף עבר מעל העמק והשליך ענפים בוערים.
חיל הרגלים התחיל לנוע לכיוון ההר הדרומי, פאלוס צפה מרחוק, ושיבח את ספרקו על רעיונו המבריק.
שוב ספרקו חש גאווה עזה, וחיוך רחב התנוסס על פניו.
"ידעתי שזה רעיון טוב" חשב, "אין דבר אדוני" השיב ספרקו על שבחיו של אדונו כאילו זה היה רעיון מובן מאליו.
ספרקו היה יהיר מתמיד, ופאלוס לא אהב את זה.
*
שבצאר כבר השלים עם מותו, ובכה על כך שלא נפרד כראוי מחבריו וממשפחתו.
הוא לא ראה אור כל כך הרבה זמן, עד כדי כך שתחושת הזמן שהייתה לו הייתה רק בעקבות ארוחות הבוקר שקיבל כל יום.
שבצאר לא הבין מדוע נשאר בצינוק כל כך הרבה זמן, "אם היו רוצים במותי הייתי מת מזמן" חשב.
לא ניסו לדלות ממנו מידע, לא נתנו לו עבודות שירות, ובקיצור לא עשה שום דבר שמושי.
*
מילייה צרחה בקריזה, היא בקושי נשמה בשל העשן הסמיך שבחדר.
לפתע קיבלה אימה חץ בלב ונפלה על הרצפה.
"מילייה" צעקה אימה, מילייה לרגע לא הבינה מהיכן בא הקול, עד שראתה את אימה גוססת על הרצפה מהחץ שקיבלה.
"כשתפגשי את אבא תספרי לו שמתתי" אמרה אימה בלחש.
אביה של מילייה נעלם מן הבית כאשר הייתה מילייה בת שלוש.
באותו זמן פרצה מלחמת "קרבוב" ובשמה השני מלחמת הביצות.
גנרל בארד הרשע התחיל במלחמה כנגד כל ארץ ספגוארד הוא כבש את כל החלק המערבי של הארץ עד שנהרג במלחמה.
חיילי הכפרים נצחו במלחמה על נהר פיין ובמלחמה זאת מת גם בארד.
אחרי שבארד נהרג כל חייליו ברחו ומערב הארץ חזר למצבו הרגיל.
בנו פאלוס נשבע לנקום את מות אביו, הוא גייס חיילים שהיו בצבא אביו והקים את גזרוף, המצודה שברכס המזרחי, ולאט לאט הוא התחיל לכבוש כפרים באזור ולקחת אסירים כדי לבנות את מצודתו.
אביה של מילייה השתתף במלחמה ומאז לא חזר.
"בסדר" ענתה מילייה בבכי.
"דבר נוסף ילדתי" אמרה אימה "מתחת למיטה…" הוסיפה וירקה מעט דם "יש בלטה לא מחוברת…".
"אל תמותי" צעקה מילייה וניערה את אימה.
עוד חץ עבר ממש ליד ראשה של מילייה, "חיי זנבי" אמרה מילייה בפחד.
"אמא" אמרה מילייה בעצב, אך ללא הועיל אימה נרדמה לעולמים.
מילייה רצה לחדר אימה, "מתחת למיטה בלטה לא מחוברת" שיננה מילייה בבכי.
היא חיפשה את הבלטה עם היד, עד שלבסוף גילתה את הבלטה המדוברת היא הרימה אותה ולפניה נפתח מרתף רחב ידיים.
היא ירדה למטה וסגרה את הבלטה אחריה.
המרתף היה מלא כל טוב, אוכל, תרופות, מיטות, אח לחימום, הכל, כאילו אימה ניבאה את המלחמה.
"מתי אמא סידרה את הכל?" התפלאה.
***
פרק רביעי
שני שומרים בשריונות נכנסו לחדרו של רודולוף.
"טעות בחדר" אמר השומר לחברו,והשניים עזבו את החדר.
רודולף נאנח, ושמע את שני השומרים צועדים לכיוון החדר מימין.
"איפה המפתח?" צעק אחד השומרים, "מה?!, על מה אתה מדבר?"שאל במרון, שהתעורר בבהלה.
"איפה המפתח?" צעק לרפור, השומר השני, וחבט בבמרון בראש.
"לא יודע!!" מירר במרון "במחילה מכם, לא ראיתי שום מפתח!".
קרמוס הביט תחילה בבמרון, ואחר הביט בלרפור במבט שואל.
"יש מצב" ענה לרפור בקור רוח.
קרמוס התיישב ישיבה שפופה ויישר את פניו של במרון אל מול פניו שלו.
"איפה עבדת לפני שלושה ימים?" שאל קרמוס בכעס מוסווה, "פה בחוץ, ניקיתי את הרצפה" יבב במרון.
"ולא מצאת כלום?!"הגביר קמעה את קולו.
"לא מצאתי כלום, עזבו אותי בבקשה" אמר במרון בתחינה.
קרמוס הסתכל על לרפור, ולרפור סימן חזרה שיעזוב את במרון.קרמוס סטר שוב על לחיו של במרון והוא נפל מעולף.
קרמוס ולרפור יצאו מן החדר, ונעלו אותה אחריהם.
"הוא לא יודע דבר" אמר לרפור, "אני מקווה שאתה צודק" השיב קרמוס.
*
"לא" צעקתי כשהכניס השומר בעל העיניים הכחולות את ארוחת הבוקר.
"איך זה קרה לי?!" קראתי לחלל החדר, "למה?".
השומר יצא מן חדרי וחשב אותי למשוגע.
"אני לא מאמין" חשבתי "איך יכולתי לפספס את הזדמנות?, נשארו בסך הכל עוד כשלוש שעות".
"לא יכולתי להישאר ער עוד קצת?!"התעצבנתי, "עכשיו אני צריך לחכות למחר!" חשבתי, "ומי אמר שבכלל יהיה מחר?"
"אני פשוט כסיל!!" אמרתי לעצמי.
*
השומר נכנס לתא הצינוק של שבצאר,כדי להביא לו את ארוחת הבוקר, והופתע לגלות את שבצאר שוכב ללא רוח חיים על רצפת העץ.
"רופא!" צעק השומר, "דרוש רופא, שבצאר מת!"
*
כשמילייה התעוררה הייתה כבר שעת בוקר מאוחרת.
היא בקושי עצמה עין הלילה, היא הייתה טרודה במחשבות על המתרחש למעלה.
היא התיישבה על המיטה במרתף, ונזכרה בתמונות אימה הגוססת למוות.
בחוץ היה שקט מוחלט, גופות על המדרכות, אש דועכת ובתים שרופים.
מילייה יצאה דרך הבלטה, ופנתה לכיוון הרחוב, היא לא האמינה למראה עינייה כל העיר הייתה חורבן אחד גדול.
"כל חברי מתים" חשבה "כל משפחתי", היא התיישבה על ספסל שרוף למחצה ובכתה.
כל עולמה חרב בין לילה, "יש לי מזל שאימי סיפרה לי על סוד המרתף" חשבה.
צללית המתקרבת לעברה קטעה את מחשבותיה, הצללית התקרבה לכיוונה, ומילייה השתתקה בפחד, "אני הולכת למות!" חשבה.
הצללית המשיכה להתקרב, ולאט לאט התבהרה, ונהייתה ברורה יותר ויותר.
*
במרון התעורר בחדרו, הוא עדיין הי מטושטש וגופו ובגדיו היו מלוכלכים מן הדם שנקרש.
כל גופו כאב, ובכל זאת הוא חייך.
חיוכו היה משונה, בגלל החבורה שהייתה מעל פיו.
הוא גירד את הדם שבעבר ניגר מפיו, וחייך שוב.
*
נלקחתי לעבוד בשדות, ועדיין לא הייתי מאוכזב מעצמי, "איך יכולתי להירדם?!" התרגזתי.
רודולף לא היה שם, וזה עיצבן אותי, מכיוון שרציתי לדבר איתו על כישלוני במשימה.
הפעם חילקו הוראות אחרות, היה צריך לשתול זרעים בערוגות שהכנו משכבר הימים.
זה לפחות היה מעודד, כי כך לא יכנסו לי אבנים ואדמה בין הטפרים.
"לא נורא" ניסיתי לנחם את עצמי, "היום אנסה שוב" הרגעתי את עצמי, אך ניחומי לא ניחמו אותי כלל.
*
"פטרוס?" שאלה מילייה, מילייה הבחינה ברגלה השמאלית של הצללית שהייתה צולעת .
"כן" השיבה הצללית "זה אני", מילייה רצה לכיוונו של פטרוס, וחיבקה אותו באושר.
"למה אתה צולע?!" שאלה בדאגה, "הבית נפל עלי ונשברה לי הרגל" אמר פטרוס "אך בזכות זה ניצלתי" הוסיף בחיוך מנחם.
מילייה בכתה באושר מהול בעצב ושאלה "עוד מישהו ניצל חוץ ממך?", "חוששני שלא" ענה פטרוס בצער.
"אנחנו צריכים לברוח" אמר פטרוס, "עוד מעט יבוא הצבא ויחפש פליטים" הסביר פטרוס.
"יש לי אספקה של אוכל ותרופות, נוכל להצטייד בזה" הציעה מילייה.
*
רודולף חזר מעבודת כריתת העצים, הוא לא ממש אהב את העבודה הזאת, אבל זה מה שיש.
הוא ישב בחדרו, וחשב על מה שקרה אתמול עם שכנו מימין, "עוד מעט הם יגיעו גם לדפגארד" חשש רודולף.
"התכוונתי להזהיר אותו היו בעבודה, אך לא עבדנו באותו המקום".
רודולף פחד עלי, ועל ההזדמנות לברוח, הוא לא רצה שהזדמנות זו תעלם.
*
השומר בעל העיניים הירוקות נכנס עם ארוחת הערב, "הנה זה מתחיל שוב" חשבתי.
"אני יצליח הפעם" החלטתי "אני חייב להישאר ער".
"יש לי עשר שעות להישאר ער, אני יכול לעשות את זה" מחיתי בליבי.
*
דלת החדר של קקרס נפתחה בחריקה, ולרפור וקרמוס נכנסו פנימה בצעדים גדולים.
קקרס לא הספיק להבין מה מתרחש, וכבר קיבל בעיטה בפרצוף.
"איפה המפתח?" צעק קרמוס.
לרפור וקרמוס סיימו את החקירה ויצא החוצה בידיים ריקות, "הוא לא יודע כלום" אמר לרפור.
קקרס שכב בחדרו ודימם אנושות.
לא היה לא מושג על מה הם דיברו, אבל לפי המכות שקיבל הבין שזה משהו רציני.
"זה לא הקודם, ולא ההוא" אמר לרפור.
"מי נשאר?" שאל קרמוס בתגובה ללרפור, "הדביבון והסנאי" ענה לרפור וחייך בבוז.
***
תגובות (0)