לבד בפנימייה- פרק 1

"אז טעיתי, מה קרה? אנחנו בני אדם, לא?" ניסיתי לשכנע את המורה למתימטיקה לא לשלוח אותי אל המנהל.
"את מדברת ולא מקשיבה למהלך השיעור, ובגלל זה את לא יודעת!" הוא נזף בי.
"אל תיקח אותי למנהל!! בבקשה!!" התחננתי "אני לא אדבר יותר!!"
"לכי מיד!" התחיל לצעוק בזמן שאני יושבת על העורקים שלו ומתחננת שיסלח לי.
רק שלא יגיד לי ללכת למנהל!!
הוא משך בי לכיוון חדרו של המנהל בזמן שכל הכיתה מסתכלים בי וצוחקים.
"מה זה הרעש הזה?" המנהל יצא מחדרו מעוצבן יותר מתמיד.
"רייצ'ל מפריעה למהלך השיעור ומדברת כל הזמן!" טען המורה ושניהם הסתכלו עליי בכעס.
"בואי!" המנהל פקד עליי ואני נכנסתי לחדרו בשקט מכווצת, רק שלא יכעס עליי.
"זה כבר פעם עשירית שאת מפריעה בכיתה! בפעם הקודמת אמרתי לך ולאביך שבפעם הבאה אני לא ארחם ויהיה מה שיהיה!" אמר אחרי שהתיישבנו במשרדו.
השתתקתי. פחדתי שיחליט לעשות את הנורא מכל- להעיף אותי מבית הספר.
"מה אני אעשה עכשיו?" הוא נאנח. "להזמין שוב את אבא שלך?"
לא הגבתי.
"תעני לי!" פקד.
הנדתי בראשי "אל תזמין את אבא שלי.." התחננתי.
"את לא מותירה לי ברירה." הוא היה בתנוחה כמו של ה'איש החושב', מכירים?
הוא לקח את טלפון המשרד וטילפן. הוא כבר יודע את המספר בעל-פה.
"שלום,זה גרייס המנהל של בית הספר של בתך." אמר המנהל לאבי.
הם דיברו עוד קצת ואז סיימו.
"אביך עוד מעט יבוא" הודיע המנהל.
עדיין ישבתי מכווצת, הפוני השחור שלי הסתיר קצת את העיניים השחורות שלי.
ידיים בכיסים, קפוצ'ון מעל הראש. כמו עבריינית בקיצור.

לאחר רבע שעה של שתיקה אבא בא.
"שלום" הוא אמר.
"אבא!" באתי לחבק אותו.
"לא, ריי." הוא כעס.
"שלום מר אדמונס, שב בבקשה ליד רייצ'ל" אמר המנהל בשפה מכובדת.
אבא התיישב והתכונן להקשיב לכל דבריי ה'חוכמה' של המנהל.

לפני שאני ממשיכה, כמה דברים על אבא שלי ועל המשפחה שלי:
אני רייצ'ל, כולם קוראים לי ריי.
בת 15.
אמא שלי מתה בכשנולדתי, מאז אבא שלי מגדל אותי.
אבא שלי האבא החלומי. הוא מפצה על זה שאמא שלי מתה. ולא זכיתי הכיר אותה.
עד גיל 13, לפני השינה הוא סיפר לי על אמא, איך הם הכירו עד ש..אני נולדתי.
הוא סיפר לי שהם היו מאוד שמחים לגלות שאמא בהריון ושתהיה להם ילדה.
ובלילה, אחרי שהוא סיפר לי את מעשיהם של אמא ואבא הייתי חולמת עלינו. על אמא, אבא ואני.
מה היה קורה אם אמא הייתה בחיים.
פעם חלמתי שיש לי אחים. אח ואחות תאומים.
ופעם אחרת חלמתי שאני עדיין בת יחידה ובכל יום הולדת אני ואמא עושות יום כיף רק של בנות.
ויום אחד סיפרתי את החלומות שלי לאבא. הוא נבהל והחליט שהוא לא יספר לי יותר עליהם.

ובחזרה לסיפור:
"..אז אני חושב שאין לה גבולות, ומקומה לא בבית ספרנו." סיכם המנהל.
"מה ס'תומרת? אתה רוצה להעיף את ריי מבית הספר?" אבי נבהל.
"אכן," הוא הנהן.
"טוב, אם כך אז…להתראות!" אמר אבי בכעס. הוא לקח את התיק שלי והלך.
הלכתי אחריו כמובן.
"אני לא צריך את הביצפר המעפן הזה" מלמל לעצמו "יש מלא בתי ספר יותר טובים, בהרבה!"
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי אותו.
"נמצא לך בית ספר אחר, יותר טוב. " הוא הלך מהר, קשה היה לי לעקוף אותו, או לפחות להיות בקצב שלו.

חזרנו הביתה, השעה הייתה 1 בצהריים.
הוא הדליק את הטלויזיה וראה משחק כדורגל.
ככה זה תמיד כשאני עושה משהו 'לא בסדר' בלשון המעטה.
אני לא מיהרתי למצוא לי בית ספר, טוב לי ככה, בלי מקום שבו צריך ללמוד וללמוד וללמוד!

~למחרת בבוקר~
"קומי, ריי" אבא העיר אותי בשלווה.
"מה? אין לי בית ספר.." מלמלתי מתוך שינה.
"יש לך. " הוא הכריז באדישות.
"מה ס'תומרת?"
"רשמתי אותך לפנימיה בערב. עכשיו קומי, את צריכה להתארגן. בשבע וחצי אני מסיע אותך לשם"

-ההמשך יבוא-