מעוזם האחרון של בני האור

ההפיכה קרתה בשנת 1500 להשתלטות של המפלץ הנורא על הארץ. מפקדת המעוז האחרון של בני האור שעוד נותרה שקקה פעילות לקראת הניסיון האחרון להפיל את יורשיו של המפלץ. המלחמה האחרונה.

המפקד גְרוּם עמד לפני פלוגה מחייליו כשאוזניו הארוכות מיטלטלות על גבו. "המצב לא טוב, חיילים!" טלטל את ראשו בפנים חמורות, כמעט מפיל את הכומתה הצבאית מראשו. הוא עלה על שרפרף שהיה בחדר הפיקוד כדי להגיע אל לוח התוכנית שנתלה על הקיר מאחוריו.

הוא היה איש נמוך קומה, זעוף וכהה שיער בעל אוזני ארנב. גל צחקוקים עבר בין שורות החיילים הישובים על ספסלים רעועים. "שקט!" זעק גְרוּם בזעם. "מספר 5667!" שאג. "כן, המפקד!" חייל צהוב שיער בעל חזות נערית בשם דאת'ני התרומם לדום והצדיע. "אתה טירון?" שאל המפקד. "כן, המפקד!" השיב דאת'ני. "טוב. המפקד שלך אמר לי שאתה מוצלח. מוח טוב יש לך שם. אומץ לב, נחישות וסיבולת ארוכת טווח. אתה עוד תגיע רחוק, בחור!" דאת'ני הסמיק בניגוד לרצונו.

"תודה, המפקד." אמר. "…אם תחזור מהקרב, כמובן. אל תהיה זחוח, בחור. רבים וטובים נפלו, חייל, רבים וטובים אף יותר ממך. בן כמה אתה, ילד?" "ארבע עשרה שנים וחודש אחד, המפקד." אמר דאת'ני, בטוח יותר ויותר שהעניין הזה של המפקד בו לא יוביל למשהו טוב. "אתה נראה צעיר לגילך. בגילאים כאלה בדרך כלל לא מתגייסים מרצון. מי שלח אותך להתגייס ?"

"הוריי. התגייסתי לפני שבועיים. אני הבן הבכור, אחריי יש רק שלוש בנות. אבי מחזיק בדעה שעל פיה נער צריך להתגייס כמה שיותר מוקדם. אמא דאגה לזה שלא שלחו אותי לצבא בגיל שבע, היא התעקשה על גיל מינימלי של ארבע עשרה שנים, ואז סבתא חלתה, אז הייתי צריך להישאר לעזור, המפקד."
"בסדר, די והותר הבלים, חייל. יש לי הפתעה מיוחדת בשבילך. כעת שב." "כן, המפקד." הצדיע דאת'ני והתיישב על הספסל שלו.

התדרוך נמשך, ונער מבולבל אחד ישב בין כל החיילים, תוהה לאיזו הרפתקה יביאו אותו נסיבות חייו…