גברים בלבן- פרק א'

אני וכריסטיאן ישבנו בבית הקפה הסמוך לבנק. שלפתי את הפלאפון שלי מכיסי והתקשרתי לאדריאן. הוא לא ענה. שמתי לב שכריסטיאן לחוץ מאוד, כנראה מהאיחור הקטן של אדריאן. הוא לא החליף איתי מילה בכל עשרת הדקות שישבנו כאן.
"תרצו משהו?" שאל המלצר. נראה שמטרידה אותו העובדה שאנחנו השתלטנו על השולחן הלז ועדיין לא הזמנו כלום.
"מים אחד בבקשה," אמרתי. הוא כתב את ההזמנה על פנקסו (כאילו שהוא לא יזכור מה ביקשתי), והסתלק. לא באמת התכוונתי לשתות את זה, אבל עדיף לבזבז שני דולרים מאשר למשוך תשומת לב. לאחר דקה הגיע המלצר עם המים, והלך לשרת שולחן אחר. פניו השזופות של כריסטיאן החלו להאדים כמו עגבנייה שהוציאו אותה מטוסט.
"תירגע כריסטיאן, הוא יבוא." אמרתי בניסיון לשכך את עצבנותו.
"נו כמה זמן?!" רטן כריסטיאן. נראה שהוא באמת היה עצבני מכך שאדריאן מאחר. "הנה הוא." אמרתי לו ונתתי לו דחיפה קלה.
"אפשר להציע לך מים?" שאלתי את אדריאן. ידעתי שהוא יסכים.
"אה, כן תודה." השיב.
"מה פיספסתי?" שאל בעודו מתנשף מהריצה הארוכה שרץ.
"כלום." עניתי.
"בוא, שב עימנו." אמרתי לו. כריסטיאן לקח כיסא שהיה סמוך אלינו, ואדריאן התיישב עליו.
"לשם מה קראתם לי?" שאל אדריאן.
"אדריאן, כריסטיאן, הקשיבו. אני יודע איך נעביר את חופשת הקיץ הזו. אולי זה יישמע מוזר, אבל אני רוצה שנגלה כמה דברים על וילינג. המסתוריות שלו כבר משגעת אותי." אמרתי.
"ואם הוא יעלה עלינו?" שאל כריסטיאן. הבנתי שהוא רוצה למצוא פגם אחד בתכנית בכל מכיר.
"הוא לא. לשם כך נפעל בחשאיות מוחלטת."

______________________המשך יבוא________________