כשידעתי להחליף אישיות – 3

מור הייתה המומה. היא הביטה בי. יש לה מזל שהיא לא החליפה לי את הבגדים, חשבה לעצמה בהקלה.
"מה עשית לעצמך בדיוק?" שאלתי בכל הלעג שהצלחתי לגייס. "מנסה להיות קצת יפה? טוב, זה לא הולך."
חברותיה של מור צחקו. חייכתי חיוך מתנשא, אבל מוחי חשב אחרת. זו עצמי שאני צוחקת עליה.
מור נראתה נעלבת ופגועה מאוד. למה עשיתי את זה, חשבה בזעם, ועכשיו אני גם לא רואה. המשקפיים המטומטמים האלה!
בדיוק באותו רגע נשמע הצלצול, צורמני ורועם.
הילדים מיהרו להיכנס לכיתות לפני שהמורים באים, אבל אני, חברותיה של מור, מור וגלי נשארנו בחצר.
"עצוב," אמרתי במלכותיות, והלכתי עם הילדות שאמורות להיות חברותיי.
ברגע שהגענו לכיתה הן התחילו להפציץ בדיבורים כמו "למי היא חושבת את עצמה?" ו"איזו מכוערת!" וגם "באיזה מחליק היא השתמשה, לעזאזל?!". השפלתי את מבטי אל הרצפה. טוב, לפחות נקווה שהמוח העילג שלה יצליח לחשוב על תכנית. חבל שאני לא יכולה פשוט לבוא אליה ולהציע רעיונות.. איך אני יוצאת מהגוף הזה??

בצד השני של הכיתה, מור וגלי דיברו.
"לכי תשטפי את השיער," אמרה גלי. "אל תדאגי. אף אחד לא יזכור את זה .. זו בטח הייתה סתם התפרצות של טיפשות עוברת וחולפת.."
אז זה מה שהן חושבות עליי? זעמה מור. שאני טיפשה? שאני מכוערת? טוב, למי אכפת.
אבל היא לא יכלה לתאר לעצמה כמה זה אכפת לה באמת.
"נשטוף והכל יעבור," עודדה אותה גלי. "תתקשרי לאימא שלך, שתביא לך בגדים."
מור צעדה, מועדת מעט על הסנדלים, אל המזכירות.
"היי, אימא," אמרה בקול רגיל-וחסר מתיקות, שכה דמה לקולי. "תביאי לי נעלי ספורט, סוודר ומכנסיים חדשים, כמו שאני תמיד לובשת. פשוט התערבתי עם איזו ילדה אחת מבית ספר שאין לי אומץ ללבוש את זה .. חה חה .."
מהצד השני של הקו, אלינור נאנחה בהקלה.
"בסדר,מותק," אמרה,ופנתה אל האוטו.

"כפל מספרים עשרוניים," נבחה לינוי, המורה למתמטיקה, ורשמה את המילים על הלוח.
"מישהו מכיר את השיטה לפתור תרגיל מסוג זה?"
אני וחברותיה של מור הסתודדנו בינינו בשורה האחרונה. עדיף שלא תצביע, חשבתי.
מור הצביעה. אוי. לא.
"גשי אל הלוח,איילה," אמרה לינוי, ונראה שהוקל לה מכך שמישהו סוף סוף ענה לה על השאלה.
"ניצן, רומי,ענתי," אמרתי לחברותיה של מור במהירות, "אנחנו חייבות להקשיב. יש לנו מיפוי ענק בסוף השנה.. מה קרה, מאמי? משהו לא בסדר?"
כי באותו רגע ניצן הרימה גבה בתמיהה.
"להקשיב?" שאלה, נרתעת מעצם המחשבה. "אנחנו מלכות השכבה-אנחנו לא חייבות להקשיב! בשביל מה יש לנו את קובי? אנחנו יכולות להוציא ממנו חיש קל את החומר!"
אנחנו מלכות השכבה. אנחנו מלכות השכבה.
"צודקת.. וואי, איזו חשיבה," אמרתי. ניצן נראתה שמחה לאיד, והמשכנו לדבר על קרמים ועל בנים ועל מי-יודע מה אילו שטויות אחרות.

באותו רגע מור סיימה לכתוב את התרגיל על הלוח.
"איילה?" שאלה לינוי, וקולה נשמע שמץ בהלה. "את בסדר?"
"ב-ברור," מלמלה מור, שחזרה לתדמית הרגילה שלי. "אני פשוט .. עשיתי טעות. קראתי אתמול כל הלילה."
למזלה של מור (ובעיקר למזלי), כל הכיתה הייתה עסוקה בלהקשיב לשיחה המאוד מעניינת שלי ושל ניצן,רומי וענת.
"בנות," אמרה לינוי בקול.
סובבנו אליה את מבטנו.
"כן?" ניצן הייתה הראשונה שדיברה.
"מה הסברתי לפני כמה דקות על כפל שברים עשרוניים?"
היינו חסרות-אונים. כל אחת הסתכלה בשנייה. בלי לחשוב על עתידה של מור אחרי מה שהולך לקרות עכשיו, הצבעתי.
"גשי אל הלוח," אמרה לינוי.
כל הכיתה עצרה את נשימתה. התחלתי לכתוב תרגיל על הלוח. ויצא לי הכתב של מור. הזוי. ומה שהיה עוד יותר הזוי זה שכל הכיתה התחילה להריע..
אפילו מור.
ואז הבנתי.

כמה מפגרת אפשר להיות? שאלה את עצמה מור בשמחה. היא עוזרת לי להיות לא רק מקובלת, אלא גם חכמה. אם אני אגלה איך יוצאים מפה, אני אחזור הביתה רק בערבים.
ואני אגרום לה שהיא תצטער על כך שהיא העזה להחליף בינינו.
שאלה אחרת בערה בתוך מוחה של מור כשחשבה על הנקמה שהיא הולכת לנקום בי:
איך היא עושה את זה??

חזרתי אל ביתה של מור שמחה ביותר. על השולחן בסלון היה מונח סטייק צלוי מושלם ולידו סלט ירקות. טוב, חייב להודות שיש לה סגנון, למור הזאת, חשבתי והתחלתי לחתוך את הסטייק.
"אין לך איזו תכנית שבא לך לראות?" שאלה המשרתת.
אומייגאד.
"שכבת סיני," אמרתי.
'שכבת סיני' זו טלנובלה ספרדית מעולה.. אני מתה עליה. המשרתת משכה בכתפיה והעבירה ערוץ.
איזה כיף זה היה.. לשבת כך מול הטלוויזיה, לאכול סטייק ולחשוב איך יהרגו את מור אם היא לא תכין את השיעורים.
הצלחת עם הסטייק התנפצה על הרצפה ברעש גדול כשרצתי למעלה אל חדרה של מור.

"המנה האהובה עלייך!" אמרה אלינור. "ספגטי בולונז!"
מור חייכה חיוך מאולץ. איכס. אני מקווה שיש לה כסף, כי בהזדמנות הראשונה, אני רצה לפיצוצייה של יעקב וקונה איזה 'קליק' או משהו.
"אימא, אני לא רעבה.. אכלנו היום עוגה בבית הספר." שיקרה מור. "היה יום-הולדת למיכל."
היא הביטה בי בתמיהה.
"אבל.. ספגטי.."
"יש לי המון שיעורים," קטעה אותה מור, ורצה לחפש כסף. היא עלתה לחדרי, ופתחה את הדלת בסערה.
"איפה הקופה?" לחשה מור בזעם וחיטטה במגירות השולחן שלי.
היא הוציאה קופה קטנה, עגולה וחלודה מאוד, ופתחה אותה.
120 שקלים. מושלם. חשבה מור בשמחה. זה יכול להספיק לאיזה שבוע.

"העלמה נפתלי!"
לא הקשבתי לה, וגם לא היה לי פנאי. אני חייבת להתקשר למור. ומהר.
חיפשתי את המספר שלה. מצאתי אותו.. 054.. בלה בלה בלה..
והטלפון למטה צלצל.
אוי לא.
"בית משפחת נפתלי," נשמע קול, ובדיוק באותו רגע שמעתי קול זהה בקומה למטה.
"ממ.. ממ.. " מלמלי, ומיהרתי לסגור.
"הילדים של ימינו!" שמעתי את המשרתת מתלוננת. "איזו קטסטרוף! העלמה נפתלי!"

"אני יכולה לצאת מהדלת האחורית," חשבה מור.
היא מיהרה במורד המדרגות, זחלה מתחת לשולחן המטבח והגיעה אל הדלת האחורית. פצצת הסירחון האחרונה שמצאה בחדרי הייתה חיונית לפעולת ההסחה הזו.
היא לקחה את הפצצה,שחררה אותה, וזו התגלגלה מתחת לשולחן.
בום!
"אימאאאאאאא!"
מור חייכה, ופתחה את הדלת. היא חמקה החוצה בצעדים שלא נשמעו בגלל הצעקות, ולא נראו בגלל העשן הסמיך.

התחלתי לחייג בקדחתנות את מספר ביתי.
"העלמה נפתלי! רדי לכאן, ומייד!"
" רוזה!"
מי זו רוזה? הייתה תמיהתי הראשונה.
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך לא לצעוק על מור! היא בטח נזכרה במשהו חושב שהיא שכחה למעלה! אני מוריד לך 40% מהמשכורת אם את לא מנקה פה פיקס, מכינה סטייק חדש ומתנצלת בפני מור! שמעת?!" קולו של מר נפתלי נשמע היטב, אפילו ממרחק ענקי של שלוש קומות.
"כ-כן," מלמלה רוזה.
"מור!" שאג מר נפתלי. "את בסדר?"
"כ-כן," צעקתי בחזרה. "שכחתי לסדר את.." חיפשתי בפראות משהו מבולגן. "לסדר את המונופול שאני וענת שיחקנו אתמול! אתה יודע כמה חלקים יכולים להיאבד?"
"צודקת," ענה מר נפתלי. נראה שתשובתי הרגיעה את רוחו.
באותו רגע, ענו לי מהצד השני של הקו.
"הלו?"
בצביטת געגועים שמעתי את קולה של אימא מעברו השני של הקו.
"ש-שלום.."
"וברכה," אמרה אלינור.
"אני יכולה את מ- זאת אומרת, איילה?"
"בטח," אמרה אלינור בלבביות. "מי מבקש?"
"מור," אמרתי בביטחון וללא מחשבה.
שקט.
"מור?"

המשך יבוא! …