כשידעתי להחליף אישיות – 2

"אההההה!"
מצאתי את עצמי בתוך חדר זר, מפואר ולא מוכר. מה הולך כאן? האם יכול להיות שאני ..?
"מור!"
הקול הקפיץ אותי, ומיהרתי אל המראה. הייתי לבושה בבגדים יקרים שללא ספק ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם לקנות לי, והיה לי שיער שחור, גלי וארוך, ועיניים כחולות כהות.
"מור!" נשמע שוב הקול.

"מה הולך כאן? איפה אני?!"
מור מיהרה אל המראה להביט בעצמה. היא הייתה עם שיער בצבע קרמל, מתולתל עד לקצת יותר מהכתפיים, והיו לה עיניים שחורות פשוטות, בגדים בלויים מעט ומשקפיים עקומים על קצה אפה.
"איילה.." היא התנשפה.

"מור! קומי או שאני מפעיל את החימום!"
קפצתי במקומי, לקחתי את התיק המהודר של מור ומיהרתי למטה. אחרי חצי דקה של ירידה ב-4 גרמי מדרגות מייאשים, הגעתי למטבח הכי מפואר שראיתי בחיי.
היה שם הכל: 2 תנורים ענקיים, שהיו כבויים כעת; מדיח כלים מצוחצח למשעי; כיור באורך של לפחות חצי מטר, נקי ללא רבב; כיריים שעליהם התבשלה כעת ארוחת הבוקר; והכי טוב- משרתת אישית, שעמדה ליד הכיריים, טיגנה את החביתות, הפשירה לחמים ומזגה את מיץ התפוזים לכוסות.
אביה של מור חייך אליי ביורדי במדרגות, וחייכתי מן חצי-חיוך-חצי-בעתה. התיישבתי על אחד מכיסאות הבר והבטתי במשרתת.
אבל איפה אימא של מור? האם היא בעבודה? האם למור יש הורים גרושים? או שהיא בכלל..
"מר נפתלי," קטעה המשרתת את מחשבותיי, "האם רוצה ירקות ליד החביתה, או שמעדיפות עם תיבול?"
מר נפתלי עיקם את אפו לנוכח העברית העילגת. "גם וגם," אמר לבסוף.
"ואתה, העלמה נפתלי?" שאלה המשרתת בחביבות.
נרתעתי ממבטה החביב. "ע-עם ירקות.."
כנראה שקלעתי בול, כי אביה של מור לא חשד בדבר.
מוחי קדח.
אני צריכה לגלות מה מור אוהבת, חשבתי לעצמי. אני צריכה לגלות מי חברתה הטובה ביותר, מה היא עושה בהפסקות ובאילו מקצועות היא חזקה. ואז נפל לי האסימון.

מה לעזאזל אני לובשת? חשבה מור בגועל. חייב לשנות את זה למשהו אחר. אין לי מושג איך הגעתי לגוף של איילה, אבל אולי אני אלביש אותה בבגדים אחרים ואעצב לה סגנון אחר, אחדיר אותה לחבורתי כדי שתעזור לי בלימודים, ואז אחזור הביתה. תכנית טובה, חשבה מור בגאווה.
היא פשפשה בארוני והחלה להוציא דברים: ג'ינס יוקרתיים הלובשים רק לאירועים; חולצת 'טי' מהודרת עם אבזמים; וסנדלי עקב חדשים.
הרבה יותר טוב, חשבה מור בהקלה כאשר הלבישה את גופי בבגדים החדשים. מכיוון שהייתי נמוכה ממנה, היה לה קשה להלביש את עצמה, זאת אומרת, את עצמי.
"אין פה שום מחליק שיער?" התלוננה מור בקול, וצעדה לכיוון החדרים השונים. גם אם היא תקבל רושם רע, אף אחד לא יחשוד בי, חשבה בשמחה.
ואז הגיע איתי.
היא הרימה את אפה (אפי,זאת אומרת) והלכה לכיוון החדר של אחותי. אוי ווי.
"איזה כיף!" לחשה מור. "סוף-סוף מחליק נורמלי."
"מה אמרתי לך שיקרה אם תיכנסי לחדר שלי שו…" נשמע קול, אבל הוא נקטע בשם הופעתה המחודשת שלי. של מור. אוף! זה כל כך מבלבל!

"אבוש," אמרתי בקול מתוק, "אני עולה להביא ספר לימוד ששכחתי."
"בטח," אמר, ונישק אותי בלחי. עיוותי את פניי מעט, אך הבלגתי על כך ועליתי אל חדרה של מור.
התחלתי לפשפש במגירות שלה, הארון, השידה, המגירות של המיטה.. (מור משחקת בברביות? חשבתי לעצמי בשמחה לאיד שפתחתי את המגירה האחרונה של המראה.) עד שלבסוף מצאתי את זה.
זו הייתה התעודה שהכנו לפני חודש: "איך אני לפני החטיבה". למטה היה כתוב: "שם החטיבה בה אהיה", ושוב, אותם סעיפים שהיו כתובים למעלה.
שמי: מור נפתלי.
חברה הכי טובה: ניצן עמרם. (ברור, חשבתי לעצמי)
מקצוע אהוב: מורשת. (וואלה, הופתעתי)
אני אוהבת לעשות בהפסקות: להסתובב עם החברות שלי ועם עידו בשכבה. (עידו זה החבר שלה, אגב)
שיר\ים אהובים: Ai se eu te pego, סופשבוע בפריז (נו, באמת, מלמלתי בבוז)
ולמטה היה כתוב: שם החטיבה בה אהיה: ארגמן.
לעזאזל!

"איילה?" שאלה עינת, אחותי הגדולה, והביטה במור.
"מה .. את לובשת?"
"לא טוב?" שאלה מור בכל התמימות שהצליחה לגייס.
"להפך," אמרה עינת בצהלה. "זה מעולה! סוף סוף הסכמת להשתנות! את עם עדשות מגע?"
"אמממ.. לא," אמרה מור.
"אני אקנה לך, מאמי," אמרה עינת בלבביות. "אני כל כך שמחה על השינוי שלך! בואי למטה! אני רוצה להראות לאימא! (למרות שנראה לי שהיא לא תאהב את זה..) אבל למי אכפת?"
מור עטתה על פניה הבעה מלכותית שלא הייתי מסכימה לעטות אותה גם אם היו משלמים לי, וירדה למטה בעקבות עינת.

"ארגמן?!" לחשתי בהפתעה. "זה בית ספר למחוננים! איך היא הגיעה לשם?"
"מור!" שאג אביה של מור. "את תאחרי!"
קפצתי במקומי, לקחתי את הספר שלטענתי באתי לקחתו (בת-עשרה, זה בכלל לא ספר של לימודים), וירדתי בגרמי המדרגות המהודרים, שוב.
"מה לעזאזל עשית שם למעלה?" שאל מר נפתלי בהפתעה. "אל תשכחי את הפלאפון."
ובדיוק באותו רגע צלצל טלפון. הבטתי באביה של מור, מחכה שהוא יענה, אבל הוא הביט בי.
כעבור דקה (מעט מאוחר מדי, לטעמי) מיהרתי לחפש את האייפון של מור.

איתי הביט במור, מופתע.
"זו איילה?" שאל את עינת.
"כן," ענתה בגאווה.
הדרך מביתי אל בית-הספר לא הייתה מוכרת למור, והיא הביטה מבעד לחלון בסקרנות גלויה.
מה עובר עליה? חשבה לעצמה אמי, אלינור. אבל היא כנראה הסיקה שזו סתם התפרצות רגעית של גיל ההתבגרות, ושהמדענית המשוגעת שלה עוד שנייה תחזור לתפקד. ולכן חייכה לעצמה והמשיכה לנסוע.
כעבור 5-7 דקות הם הגיעו לבית-הספר. "אימוש, את בטוחה שהורדת אותנו במקום הנכון?" שאלה מור בתמיהה.
אימוש? חשבה לעצמה אלינור. לא חשוב.
"כן, איילה. זוהי החצר האחורית."
"אהה,נכון," אמרה מור כמבינה. היא חייכה לאמי חיוך לבבי, לקחה את תיקי וירדה מהאוטו.
"איילה?!" נשמע קול מופתע.

הייתי מתוחה. לא ידעתי מה לעשות. איך אתקדם מכאן הלאה? אבא של מור מתחיל לחשוד, ו..
"זה היה ברור שלא הצלחת למצוא את הטלפון בהתחלה," אמר אביה של מור, כמעודד אותי. "'פון-סנטר' משנים את הצלצול כל חודשיים וחצי." והוא חייך אליי מהמושב הקדמי.
חייכתי אליו בחזרה, מברכת על מזלי הטוב, והגענו לבית הספר.
כצפוי, חברותיה של מור קפצו עליי בחיבוקים, והשתדלתי להתנהג כרגיל.
מה שקרה אחר-כך היה ודאי הדבר המוזר ביותר שראיתי בחיי.

"מה עשית לעצמך?!" שאלה גלי.
אבל מור לא ענתה לה. היא הייתה עסוקה בלחפש את חברותיה ולספר להן על תוכניתה הגאונית.
לבסוף מצאה אותן. וכרגיל, הן היו עם מור.
זאת אומרת איתי. זאת אומרת, מה?!
"את!" צעקנו אני ומור יחד.

המשך יבוא! …