נרקיס, המשך.

אם הייתם נתקלים בהם ברחוב הדבר הראשון שהייתם חושבים זה 'צרות'. הברק הנצחי בעניים חומות, הגבות שתמיד מתוחות בצפייה. שיערות מעט משוחות בשמן, משהו זול. הילוך מעט קופצני, מעט עצבני. מסתכלים על הכל, עניים שלא נחות לרגע. על אנשים, מוצרים, חנויות. הם בלעו את הכל במבט בוחן. מחפשים תמיד הלאה, את ה'מכה' הבאה…

שכונה חרדית ממוצעת, כוכבים אחרונים נכבים בשמים. עוד מעט יעורו אנשי הרחוב ויתחילו ללכת לתפילותיהם. זמנם היה מוגבל. אמנם היה מעט קריר בחוץ אבל ההתרגשות והאדרנלין מילא את דמם בחום גועש. הכניסה אל הבית הייתה קלה, הוא לעולם לא סוגר את המרפסת.

כעבור כמה דקות הם כבר היו בתוך הבית. שם דברים השתנו בצורה מהירה יותר…

הם ראו אותו נופל דרך המרפסת.. הם ידעו שהוא נפגע. לא יכול להיות שאדם נופל מקומה שנייה בלי להיפגע. בנוסף הוא גם היה סתם איזה 'דוס' מה הוא כבר יודע מהחיים שלו. הם שמעו על הארגון שהוא הקים כבר מזמן. הם עקבו אחריו במשך שנה שלמה עד שהייתה להם ההזדמנות להבין בדיוק כמה כסף הוא מגלגל.. ואז במכה אחת. כן, הכל היה אמור ללכת חלק. אבל משום מה ה'דוס' הזה נעלם מהם.

הם היו לבושים בחליפה שחורה, שני חלקים. הם חשבו שזו תחפושת טובה מאוד. היא אמנם נלקחה מחבלי כביסה של אחרים אבל זה לא אומר כלום.

כשהסתכלו דרך החלון על איפה שאמורה להיות הגופה שלו עם הפנים במדרכה הם לא ראו כלום. אפילו לא עדות קטנה שמשהו קרה. הם שלחו שליח לחפש אותו. אולי מישהו בדיוק עבר ואז החליט להיות יהודי טוב ולקחת אותו לבית החולים. כעבור שעתיים השליח חזר.. אין דיווח על מישהו בבתי חולים ואין זכר אליו ברחוב. נעלם.

טוב יש הרבה לאיפה שהוא יכל לברוח. הם עשו כמה טלפונים. קריית ספר ואלעד כבר מטפלים בזה.. אם הוא יופיע שם.

הם עברו לצמיתות לבית שלו, "היי מישהו צריך לנהל את העסק בזמן שהוא לא כאן". אמרו לעצמם בחיוך זחוח וצחור שיניים.
"אהה כן.." הם הזכירו אחד לשני בהנאה חלקלקה. "עוד נקודה אחת קטנה…הבת שלו אצלנו."

………….

הוא נכנס אל המאורה המצחינה בצעד מדוד. נותן לאפלולית הקירות לצנן את נפשו. המאורה הייתה ריקה עכשיו בשעות היום. הילדים יתחילו להגיע רק בשעות הערב המאוחרות הוא ידע. בינתיים באוויר עמדה צחנת השתן ולחות לא מוסברת. הוא התיישב על בלוק בניין אפור שיהיה שם, מניח למוחו להפסיק לרוץ. אחרי כמה זמן הוא התעורר משרעפיו. סידר לעצמו את העדיפויות שלו. פיתקה קטנה ובעט שהוציא מהכיס הוא רשם אותם. תמיד זה הרגיש לו נוח לרשום דברים, בכתב מעוגל, מדוד, אלכסוני רק במעט, הוא רשם.

1. לשחרר את בלה ולהביא אותה למקום בטוח
2. להודיע לבית הכנסת לא לשלוח כסף
3. לנעול את חשבון הבנק
4. לקחת מהבית את הנשק שלי
5. לברוח?
6. להתפלל.

הוא ידע שאין ממש חשיבות לסדר המספרים, בנוסף אין זה משהו מסודר לגמרי, זו מחשבה גולמית מהמותן. דברים שהוא חייב לעשות כי יש חיים מאחורי כל החלטה שהוא רשם. דבר אחד הוא ידע שהוא יכול לעשות ללא שהות.

הוא הלך בשקט ולאט לפינה רחוקה ב'מאורה' היכן שהריח אינו מכה בנחיריים. הוא נעמד כשפניו כנגד הקיר. שפתיו לוחשות תפילה דוממת. הוא הגביה רגליו מעל הקרקע, נתן לליבו להתחבר עם בוראו, ידיו מונחות על חזהו בתחינה אילמת, יד ימין עוטפת את כף יד שמאל. עניו זולגות דמעות של כאב, של ריחוק. כאב של ריחוק ממנה, כאב של ריחוק מבלה הקטנה שלו, ממקור חיותו, "במסתרים תבכה נפשי" מילותיו של הנביא חודרות לליבו, לשפתיו.

כעבור זמן מה, אינו יודע בדיוק כמה זמן. הוא ניתק, פסע לאחוריו. כאילו מריח את העולם מחדש, ראייתו הצטללה מעט, ליבו כאילו נוקז מעט מארס השנאה שפעפע בתוכו וכמו ינק את כוחותיו.

מאחוריו היה מישהו, הוא כנראה הגיע בזמן שהוא התפלל. הוא הסתובב.

"רבנו! מה אתה עושה כאן? מה אתה לובש? הכל בסדר?"
זה היה אליעזר. לבוש בג'ינס משופשף וגופיה לבנה צמודה לגוף שרירי ומעיל עור מכסה עליו מפני הרוח הנושכת. הקסדה שלו הייתה מונחת כלאחר כבוד על פיגום המזדקר לו מן הרצפה.

"נקלעתי למצב ביש לצערי," אמרתי מעט בגמגום. "הייתי צריך לעזוב את ביתי בחפזון מה, אני עתיד לחזור אליו כנראה, אך בינתיים אני אנוס להיות כאן עד החשכה" פיללתי שלא ישאל יותר מידי שאלות, אליעזר הוא אחד הקבועים. הוא היה תלמיד ישיבה פעם. הוא ברח משם אחרי שהוא והישיבה הגיעו לחילוקי דעות בנושא מסוים. הוא העדיף גם לא לחזור לביתו. את האופנוע שלו הוא קנה אחרי שעבד בפלאפל במשך כמה שנים. למזלי תמיד הוא היה ילד שקט, מעדיף לעשות על לדבר. מילותיו הבאות העידו עליו.

"צריך עזרה במשהו? " שאל ובעניו החומות ראיתי את הנוקשות שעולה בפניו כל פעם שהוא מדבר איתי. ערבוב של כבוד ובוז. את הכבוד הייתי צריך להוכיח לו עשרות פעמים לפני שראיתיו.

"האמת, אולי כן." עניתי. תוכנית מסויימת עלתה בראשי. .. המבנה התחיל להתממש כנגד עייני רוחי.