הזמרת מהטיטאניק – פרק 8: המכתב

הייתי מהופנטת למשך כל הערב על ידיי פיטר, הרגשתי נואשת ושמחה בוא זמנית כאילו איזשהו שד נכנס אל גופי, הוא הסביר לי איך מתנהל המסעדה ומה אני אמורה לעשות אבל לא ממש הקשבתי, רק הנהנתי והסתכלתי אל העיניים שלו באופן שיכול להיות שהיה מטריד אותו אם הוא היה שם לב… כנראה שהוא לא.
"ו…תוכלי ממחר לעבוד, אז כדאי שכבר תחליטי איזה שיר תשירי מחר" ואז התעוררתי.
"מה?"
"את זמרת, את תשירי פה, לא אמרו לך משהו אחר נכון?" אמר פיטר מבודח.
"לא…לא ברור…" אמרתי וניערתי את עצמי, הסתכלתי מחוץ לחלון וראיתי שהחשיך כבר, איך הזמן רץ.
"אז כדאי שכבר היום תחליטי איזה שיר ותביאי לי את התווים כדי שאוכל לנגן את אותו שיר."
"אתה הפסנתרן? הייתי בטוחה שאתה המלצר.."
פיטר התפקע מצחוק מתגלגל נערי שמשך חיוכים מכל עבר.
"הו לא, אני פסנתרן" אליזבת' התרשמה יותר וכאילו לא קרה דבר נורא מעולם היא קפצה על הפסנתר הלבן שעמד על הבמה הקטנה ושילבה רגליים כמו הילדה השובבה של פעם.
"אם כך, נגן!" פיטר צחק צחוק נאה, אכן הוא נראה כמו בנאדם מלא חיים, הוא ווידא שאין אף אחד במסעדה, מכיוון שהחשיך אז כולם כבר הלכו, הוא הפך את השלט מ'פתוח' ל'סגור' והתיישב מול הפסנתר.
"מוכנה?" הוא הרים את הידיים מעל הקלידים השחורים והלבנים כמאיים לנגן עליהם.
"מוכנה!" חיוכה מאוזן לאוזן המריץ את פיטר והוא התחיל לנגן שיר יפה, היא לא הכירה את השיר אך הוא היה יפהפה ומלא חיים. כאשר השיר הסתיים היא ישבה ליד פיטר על הכיסא הארוך ועיניה פתאום היו מלאי חיים כמו פעם, לפני האסון. "אתה מנגן יפהפה!" היא רצתה לומר עוד משהו אבל לא עשתה דבר חוץ מלמחוא כפיים בהתלהבות. "תודה רבה לך" הוא הוריד את מגבעתו כמשתחווה ומבקש להדרן.
"אז תגידי איך הגעת לפה?" אמר פיטר כי ניסה לפתח שיחה, אך בכל זאת רצה להבין.
"אה… האמת.. זה סיפור מסובך"
"תספרי, יש לנו מספיק זמן"
אליזבת' הסתכלה החוצה, היא ידעה שאין לה באמת הרבה זמן אבל התחשק לה סוף סוף לספר את זה למישהו, היא לא יכולה להשאיר את זה בפנים, ואני בטוחה שאף אחד גם לא היה יכול להחיל את הסיפור הזה לעצמו, אז היא סיפרה, והמילים נשפכו ממנה כמו נהר, היא סיפרה מהיום שבו עזבה, הסיפור שלה עם אדוארד, הטיטאניק, הקרחון, ועד מר וגברת לורנס, אני בטוחה שמי שהיו מספרים לו לראשונה את הסיפור הזה היה בשוק אבל פיטר היה אדיש, הוא הקשיב והיה מרגיע ומנחם גם בלי מילים, בת' הרגישה איתו כל כך נינוחה עד שהרגישה שהם מכירים שנים, ושהוא לא מופתע מכל הסיפור כי הוא תמיד היה איתה, אין ספק שכל הדיבור הזה שחרר אותה.
פיטר ובת' נפרדו בנימה טובה וכל אחד הלך אל ביתו, כאשר אליזבת' נכנסה לבית מר וגברת לורנס קיבלו אותה בפנים חמים ושאלו אותה איך עבר היום, לבסוף כאשר מר לורנס הלך להתקלח גברת לורנס הצליחה לתפוס את בת' לבד, פניה מפנים מאושרים ותומכים הפכו למודאגים, מסתבר שלא היה לה הודעה טובה לבת'.
"קרה משהו?" שאלה אליזבת', אך ללא מילים גברת לורנס הושיטה אל אליזבת' מכתב.
"אין לי מושג איך מצאו אותך פה אבל הדוור הביא היום את המכתב הזה במיוחד בשבילך, את סיפרת למישהו שאת כאן?" בת' נבהלה במהירות וסימנה בראשה שאין לה מושג היא לקחה במהירות את המכתב ופתחה אותו לאט, הוא היה מסומן בחותמת אדומה, חותמת אדומה תמיד מסמלת משהו רע, היא פחדה לראות מה היה כתוב,
היא הוציאה את הדף, וכאשר עברה על הכתוב, הדמעות של אליזבת' שברו את הכתב המסודר והשחור והכתב דהה על פני כל המכתב…