thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 34

הנה עוד פרק סליחה שלקח לי הרבה זמן להעלות אני נורא עסוקה ושכחתי מכל העיניין
בבקשה תגיבו לי אני אוהבת לראות הערות והארות של אנשים זה מעודד
בכל אופן, קריאה מהנה מחכה לתגובות :))

כשעצמתי את עיניי באותו לילה הרגשתי כאילו הכל היה חלום… חלום מתוק שקשה לי להתעורר ממנו.
פקחתי את עיניי ולא את אשלי ראיתי לידי. ראיתי את אליאנה.
"מה איפה אני?" נבהלתי כשראיתי אותה, היא האחרונה שציפיתי לראות בכל הבלאגן הזה.
"אני לא יודעת, זה אתה הבאת אותי הנה", היא מלמלה בשקט שהיה לי קשה לשמוע אותה.
"מה כוונתך?" לא הבנתי על מה היא מדבר, אני הבאתי אותה? ממתי בכלל אני יכול לקרוא לה והיא תגיע? ואיפה אשלי בכל הסיפור הזה?
"למה הבאת אותי הנה?"
"אני לא הבאתי אותך! ותגידי לי כבר איפה אשלי?"
"אשלי פה, היא עוד ישנה, תהייה בשקט שלא תעיר אותה!"
"טוב טוב, את יכולה עכשיו ללכת?"
היא העיפה בי מבט נעלב ונעלמה ב"פוף" קטן שבקושי נשמע.
ואז ראיתי את אשלי עוד שוכבת שם, ישנה, היא נראתה כמו מלאך והרגשתי את הלב שלי מציף אותי בגלים של רגשות לא מוכרים.
ואז שמעתי צעדים מבחוץ וידעתי שאני 'בבית שלי' אז הייתי חייב להעיר אותה ושתיכנס לארגז מאתמול ותתחבא, כי אסור שידעו שהיא פה. לא שידעתי בכלל מה זה אומר המקום הזה כי לא הרגשתי שייך.
"אשלי? אשלי קומי" קראתי אליה בלחש, מנסה להעיר אותה בעדינות, זו לא אשמתי שיש סכנה שיראו אותה.
אם להודות על האמת מצד אחד כן הרגשתי שייך למקום הזה, אולי כי אשלי הייתה פה?
ראיתי אותה פוקחת עיניים לאט ובזהירות, במבט מבולבל שהראה לי בוודאות שהיא עדיין לא ממש בטוחה איפה היא נמצאת או מה קורה איתה.
ויותר מזה הצטערתי על אתמול בלילה שהיא רצתה לחזור הביתה והדלת המסתורית לא הופיעה, היה לי קשה להאמין לכל זה אבל ידעתי שהיא דוברת אמת על דלת ומנהרה ארוכה רק כי אני בעצמי עברתי שם לפני כמה זמן. ובאמת שאין לי מושג מה אני עושה פה.
"אשלי, קומי את חייבת להתחבא", נגעתי קלות בידה, מנסה כמה שיותר, לפני שיהיה מאוחר.
היא פקחה מהר את העיניים וקפצה מהמיטה, כנסת בקלילות לארגז וסוגרת אותו אחריה, נשכבתי חזרה במיטה נכנס לתנוחת שינה, שלא יהיה חשד ולו הקל שבקלים.
שמעתי קול צעדים מתקרבים, ספרתי את השניות שעברו והדלת נפתחה, בפתח עמדה העוזרת ומשום מקום גם ידעתי איך קוראים לה, מריה.
"אנדי, קום, בוקר.. יש ביצפר אתה זוכר?" היא דיברה אליי במבטא קצת זר.
עפעפתי בעיניי ופקחתי אותן לאט, מנסה לשוות לעצמי מראה ישנוני כאילו הרגע התעוררתי משנת לילה ארוכה.
"תודה מריה, אני אקום את יכולה לצאת", מלמלתי לעברה בשקט, משווה לקולי צל של צרידות, כדי שזה יראה אמיתי לחלוטין.
היא יצאה בצעדים מהירים סוגרת אחריה את הדלת, שניות אחר כך פתחתי את מכסה הארגז, "בוקר טוב נסיכה! מצטער על הטרחה" חייכתי אליה קלות.
"אולי אני זו שצריכה להתנצל, לא?" היא נשמעה מהוססת.
הביטתי בה במבט כזה של 'אל תעיזי לחשוב על זה בכלל, אני אוהב לעזור לך ורוצה לעזור לך'
"אשלי, אני עושה את זה מתוך רצון, תביני, אם לא הייתי רוצה לא היית פה עכשיו", ניסיתי להסביר לה כדי שתבין שאין לה על מה להתנצל.
למען האמת רציתי גם להוסיף שאני אוהב אותה ושהיא כל מה שיש לי בחיים כי כל מה שיש מסביב לא מוכר לי וזר לי נורא.
קמתי ורציתי להתארגן, כשחיפשתי בארון בגד שוחחנו מעט בשקט. היא סיפרה לי על חלום שחלמה.
ואת שאר היום העברתי לאט. מחכה ללילה להגשים את החלום שלה.
כשחזרתי הביתה היא סיפרה לי שהיא ראתה היום בחדשות את הבחור שעמד ומאחוריו אותה גינה שראתה בחלום שלה, היא גם הקליטה את השידור כדי שתוכל להראות לי.
הריצה את השידור וישר משום מקום ידעתי איך קוראים למקום שבו עמד השדרן.
הלכתי למחשב וכתבתי כמה מילים שאפילו לא ידעתי שאני כותב הרגשתי כמו איזה בובה על חוט שמישהו מפעיל, "הם שידרו היום בשדרות המינגהם, זה לא רחוק מפה מרחק גדול, אולי שעה הליכה ומשהו כמו רבע שעה נסיעה, אולי יותר אולי פחות".
לא ידעתי מאיפה צץ לי כל המידע הזה בראש אבל הוא פשוט היה שם.
אז החלטנו לנסוע לשם בלילה ולברר את הנושא.
השעות חלפו, שוב ארוחת ערב משפחתית ואז הגנבתי אוכל מהשולחן כדי שאשלי לא תגווע ברעב.
בלילה, אחרי שכולם כבר ישנו התגנבנו בשקט החוצה, יצאתי למוסך והתנעתי את המכונית שנענתה לצפצוף השלט.
בתחילה חששתי שהמנוע ישמיע רעש אבל הכל היה כל כך חרישי שיכולתי לשמוע את עצמי חושב, כאילו המחשבות שלי נאמרו בקול.
לא ידעתי מה אני הולך לעשות ואיך ולא ידעתי בכלל איך נגיע לאותו מקום כי לא ידעתי את הדרך אבל כמו שאר הדברים שקרו ציפיתי שפשוט אגיע לשם כאילו אני מכיר הכל כבר שנים.
אז נסענו ובתוך 20 דקות כבר חנינו מחוץ לאותו בית ואשלי נדהמה לראות שהכל אמיתי ונמצא יותר מאשר רק בחלומות שלה.
הכל הלך בקלות, התגנבנו אל הבית בשקט והלכנו במסדרון הארוך, נעצרתי מאחורי אשלי וראיתי אותה רועדת באור הירח שהאיר אותנו מבעד לחלון הגדול, דמעות נצצו בעיניים שלה והבנתי שכנראה כמו בלילה הקודם הדלת לא שם.
אז התקרבתי אליה עוד וחיבקתי אותה חזק, היא נענתה לי מיד והשעינה את ראשה על כתפי, הדמעות הרטיבו את החולצה שלי אבל לי לא היה איכפת ונתתי לה להרגיש בטוחה בין זרועותיי החסונות.
ליטפתי מעט את שערה וניסיתי להרגיע אותה בעזרת תחושת ביטחון שניסיתי לשדר לה.
"בואי", לחשתי אליה, מנסה לעודד אותה, "לא כדאי שנישאר פה, בואי נחזור הביתה".
היא התנתקה ממני והביטה בעיניי, "כן, כדאי שנלך מפה", היא הסתובבה, שערה נגע קלות בפניי והרחתי את הריח הטוב שנדף ממנה, התמכרתי לריח שלה.
חזרנו למכונית ורק כשהתחלתי לנסוע שמתי לב לשעה, כבר כמעט בוקר, אנחנו חייבים לחזור לפני עלות השחר!
שמתי את הרגל על הגז ולא הפסקתי עד שהיינו ליד הבית, אחרי 10 דקות בערך.
כשהחניתי את המכונית בחנייה שוב, ישבנו שם כמה דקות, כל אחד מביט ישר קדימה אבל בזווית העין ראיתי את הדמעות נוצצות שוב על לחיה הרכות.
ואז זה קרה, הבטנו אחד לשנייה בעיניים בדיוק באותו רגע, לא עמדתי בזה והושטתי את היד שלי לנגב את הדמעות שלה, הרגשתי את הרעד בגוף שלה, כאילו היא רוצה למחות בעדי אבל לא מצליחה.
ודמעה קטנה ובוגדנית התגנבה אל עיניי.
התקרבתי אליה לאט, רציתי שגם היא תתקרב אליי. אבל היא לא זזה, נשארה נטועה כמו אבן כל הזמן בלי לזוז.
לא שמתי לב מה אני עושה ושפתינו נגעו אלו באלו. נגעו בעדינות, זזו יחד בהתאמה מושלמת כאילו נועדו רק לגעת אלו באלו כל הזמן. זה נמשך כמה שניות כי אז התנתקנו ומלמלתי לכיוונה, "סליחה לא התכוונתי, זה בטעות, אני לא יודע למה זה קרה".
יצאנו מהאוטו במהירות בלי להביט זה בעיניו של זה ונכנסנו לתוך הבית כשדממת הלילה מכסה עלינו.
עלינו במדרגות הבית מנסים לשמור כמה שיותר על שקט, שחלילה לא נעיר אף אחד עם טעות שנעשה. כשנכנסנו לחדר ורציתי לסגור את הדלת אשלי עצרה אותי והצביעה אל החלון, הסתכלתי לכיוון עליו היא הצביעה ואז עליה וחייכתי.
"זו הדלת שלך הביתה" לחשתי לה בהנאה גלויה.
היא הנהנה אליי וצעדה לעברה, כולה נתונה לדלת כאילו נמשכה אליה בחבלי קסם.
לא עצרתי אותה, רק נתתי לה ללכת והלכתי מאחוריה, היא הושיטה את ידה לגעת בידית הדלת וזו נענתה למגעה הקל ונפתחה כמעט מיד.
זוהר קסום סנוור את עיניי והיא הסתכלה עליי מאושרת, מלמלתי לעברה, "עכשיו את יכולה לחזור הביתה".
היא נכנסה לתוך החדר משאירה את הדלת פתוחה מאחוריה, נותנת לי אפשרות לבוא בעקבותיה. אבל עמדתי נטוע במקומי והבטתי בה בערגה, רציתי שהיא תישאר איתי שלא תלך. אבל משהו יצר בעדי מלעצור אותה.
היא פסעה אל הקיר עם התמונה ממש כמו שאני עשיתי אז באותו מקום, כשהושיטה את היד לתמונה ונגעה בה קלות הקיר התפוגג ובמקומו הופיעה מנהרה אין סופית.
היא הסתכלה עליי ואז פסעתי לתוך החדר, תפסתי אותה ואמרתי, "חכי אל תלכי".
הסתכלנו זה לזו בעיניים, "אני רוצה שתישארי איתי, אני רוצה שתחזרי לפה", התחננתי אליה, אבל היא הפנתה ממני את מבטה כאילו התעצבה על שהיא הולכת. לא יודעת מה לענות לי.
ואז תפסתי את פניה והישרתי את מבטה אליי, "אשלי, אני לא יודע למה אבל בכל הזמן הזה מאז שאני מכיר אותך.. אני פשוט" היה לי קשה לבטא את המילים שרצתי להגיד, "אני פשוט.. התאהבתי בך, אני לא רוצה לאבד אותך, את חשובה לי ויקרה לליבי יותר מכל דבר אחר שהיה לי בחיים"
היא הסמיקה בין ידיי, לא ידעתי מה גרם לי להגיד את זה, אבל הרגשתי את המבוכה מציפה אותי, כמעט כמו הסומק שהציף את פניה.
וידעתי שהיא מרגישה כמוני, היא יודעת בדיוק כמוני כמה זה אמיתי כל האהבה הזו שיש בנינו.
"אנדי, אני מצטערת.." ההיסוס בקולה היה ברור כשמש ביום בהיר. "אנדי, אני חייבת לחזור הביתה, מחכים לי שם", היא מלמלה אליי.
קירבתי אליי את פניה ונישקתי אותה.
עמדנו ככה זמן שנראה כמו נצח אבל אז היא התנתקה ממני, נשקה פעם אחת ללחיי ופנתה ללכת, צועדת בביטחון לכיוון המנהרה
היא הסתובבה אליי שוב, פעם אחורה, ואני עמדתי שם חסר אונים בלי יכולת לעשות יותר כלום.
"אל תדאג אנדי, אני אחזור" היא קראה לעברי ואז הסתובבה, ממשיכה ללכת אל השחור שעטף אותה.
ולא יכולתי לעצור את עצמי יותר, "אשלי, תחזרי אליי", צעקתי אליה ולא היה איכפת לי אם כולם בבית ישמעו את זה ויתעוררו.
כשהיא נעלמה בקצה המנהרה השחור שעטף אותה כאילו עטף גם אותי, והלב שלי התפרק בתוכי. נשבר לרסיסים פוצע כל חלק בגופי, מבפנים.
הרגשתי את עצמי מדמם ללא יכולת לרפא את הפצעים.
המילים שאמרה לי חזרו שוב ושוב לאוזניי, "אנדי, אני מצטערת.." "אני מצטערת.." "מצטערת.." ולאט לאט דעכו.
ואז הרגשתי דחף איום לרוץ אחריה.
אבל רגלי כשלו ונפלתי על הרצפה הקרה של החדר ומצאתי את עצמי שוכב שם ללא יכולת לזוז.
והאש שבתוכי בערה,שורפת כל חלקה טובה.
ליבי מדמם למוות.
אני מת.