אין כניסה פרק 3 (!!)

פתחתי את הדלת וכשהמזוודה בידי התקדמתי לכיוון הרכבת, אלא שאז פגשתי את האדם האחרון שהייתי רוצה לראות באותו רגע – את אריק!
הוא רץ לכיווני וכשהיה קרוב מספיק הוא שאל – צרח:
"מה קרה לקייט? מה עשית לה??"
"אין לי זמן לזה, אני ממהרת", עניתי בקוצר רוח וניסיתי לעבור, אבל הוא לא נתן לי,
"אין לך זמן לזה?! ואיך את מסבירה את זה שקייט כמעט רצחה אותי?!!!"
"מה?? היא הייתה אצלך?! איפה היא עכשיו, מה היא עשתה??", זה לא טוב, אם היא ניסתה לפגוע בחבר שלה זה אומר שהיא לא שולטת בעצמה.
"היא נכנסה אליי הביתה ובאה לנעוץ בי איזה חרב, היה לי מזל שהספקתי לזוז הצידה, ו- שההורים שלי לא היו בבית…", הסתכלתי על השעון בדאגה, אם אני לא אצא עכשיו אני אפספס את הטיסה,
"אריק, אני חייבת לזוז עכשיו, יש לי דרך איך לעזור לקייט…"
"אני בא איתך!", אוי לא, רק זה חסר לי…
"הטיסה שלי יוצאת עוד כמה שעות…",
"אני כבר מסדר את זה" פסק אריק ותוך חצי שעה (לצערי הרב) שנינו ישבנו ברכבת לכיוון שדה התעופה. סתם ככה לא הייתי מסכימה בשום אופן לשתף פעולה עם אריק אבל לאור הנסיבות…
"למה אירלנד? מה יש שם שיכול לעזור לקייט??", שאל אריק תוך כדי עיון בעיתון ששכב על השולחן,
"אממ… זה קצת מסובך…", למה אני מנסה להסביר לו? הוא לא יאמין לי גם ככה…
"אני מקשיב", הרמתי את עיניי בהפתעה, התלבטתי אם לספר לו, הוא התנהג כאילו כלום לא קרה…
"אנה?", אני יודעת שזה קטנוני אבל פשוט לא יכולתי להסתכל עליו, לא אחרי מה שהוא עשה לי,
"זה שהחלטת לנסוע איתי זה בעיה שלך, אני עובדת לבד!", ובזה סיימתי את השיחה.
לאחר בדיקות ארוכות ומייגעות עלינו למטוס, התיישבתי במושב שליד החלון וניסיתי להסיח את דעתי מכל מה שקרה, מכל מה שקורה, אבל נכשלתי, ובגדול.
אריק התיישב במושב לידי ופתח את הטלביזיה שמולו, למרות כל נסיונותיי הזיכרונות עלו והחזירו אותי שנתיים אחורה: היינו אז חברים, היינו מדברים יחד, צוחקים יחד, אהבתי אותו יותר מכל אחד אחר, אבל אז… "סליחה, את רוצה איטריות עם חזה עוף או דג עם פטריות?", עיוותי את פניי, שום דבר מזה לא היה נשמע טוב, "אני חושבת שאני אוותר על זה…" הדיילת משכה בכתפיה והמשיכה למושב הבא,
"זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע, תאכלי, הארוחה הבאה היא רק בעוד 6 שעות", עכשיו הוא כבר ממש הכעיס אותי , "מה פתאום אכפת לך ממני כל כך??"
"אני חושב שהתבלבלת, אני הייתי זה שאכפת לו ואת זאת שלא",
"אה כן? זאת בטח לא הייתה אני שקיבלה את העונש במקומך…", האוויר היה טעון, ראיתי כמה ראשים מסתובבים לעברנו אבל לא היה אכפת לי, זה היה מחייב,
"וזאת לא הייתה אני שקיבלה ריתוק כדי שתצליח במבחן, זאת הייתה בטח קייט, נכון?", נשכתי את שפתיי, אני אמורה לעזור לקייט, לא ללכלך עליה בפני החבר שלה.
ראיתי אותו שקוע בתוך עצמו רגע לפני שהפניתי את הראש חזרה לחלון. אני אהבתי אותו, נתתי לו הכל, ודווקא בגלל זה הכעס שבי היה חזק כל כך ובער בי בכל פעם שראיתי אותו.
יכולתי להלחם עליו, אם החברה שלו לא הייתה קייט.
כל הטיסה עברה בשתיקה מעיקה שנישברה כשהגענו לדבלין, בירת אירלנד-
"אנה, תכננת כבר לאן הולכים עכשיו?" שאל אריק תוך כדי ניסיון להוציא את המזוודה שלי מהמסלול, המזוודה בקושי נחלצה מערימת המזוודות שבתוכה הייתה קבורה,
"התכוונת בטח לאן *אני* הולכת, אתה יכול לבחור לך בית מלון בסביבה, אני צריכה לנסוע לקורק, למבצר הבלארני"
"לאן??, בכל אופן, אחרי הטיסה כדאי שתנוחי ומחר כבר תיסעי לאן שאת רוצה", זה היה הגיוני לחלוטין, "נלך לבית המלון הקרוב – מריאון". אריק גיחך וגרר את המזוודות לשולי הכביש,
"באיזה שפה מדברים כאן? אה, ואני מקווה בשבילך שהחלפת כסף בארץ", נופפתי למוניות החולפות בייאוש, אף אחת מהן לא עצרה,
"אנגלית מבינים כולם וגם דולרים זה כסף שמקבלים בכל מקום".
אחרי רבע שעה של המתנה נעצרה לידנו מונית שהובילה אותנו למלון שלנו. נכנסנו למלון ולקחנו את המפתחות של החדר שלנו – חדר גדול ומרווח שמחולק באמצעו ל-2 עם מחיצה. נפלתי על המיטה שלי מותשת ושניה לפני שנירדמתי ראיתי את אריק מוציא את המחשב הנייד שלו ומנסה להתחבר.