ילד אחד, גיבור אחד

ניק הלך ליער, שוב, כמו שהוא עשה בכל שבוע אחרי בית ספר. ביום שבת.
שוב הוא חשב לעצמו, למה אני צריך לחנוך את כיתה ז' בשעורים "המיוחדים" שלהם בימי שבת, בכל מקרה אני רק בכיתה ח', למה מבקשים ממני לחנוך את כיתות ז'?
כל השעורים האלו הוא צריך לשבת ולנסות לדמיין, בתוך כל הרעש, את ההליכה הקבועה שלו ביער.
הוא זכר את המורה צועקת עליו ביום שלישי: "ניק! כמה פעמים אני צריכה להודיע לך באופן אישי להוציא מחברת? כל הכיתה כבר התחילה לכתוב! אם לא תעתיק אתה תכשל במבחן!"
"המורה, כבר אמרתי לך, אני לא מצליח לקרוא את מה שאת כותבת, יש לי דיסלקציה! וחוץ מזה, לא אכפת לי אם אני אכשל במבחן, כי מה שאת קוראת לו "היסטוריה" נקרא אצלי זבל"
למה היא הייתה חייבת להעניש אותו לחונכות מיוחדת בכל יום שבת במשך חודשיים?
הוא התקרב לעץ שלו, העץ שמכיל את היסוד היחיד שלו, הסוד שהוא שמר מכל ילד ומבוגר בפנימייה הזו.
הוא כבר הצליח לראות את הסדק הקטן באחד משורשי העץ.
הוא וידא שאף אחד לא עוקב אחריו, שאף שאיפה עמוקה, ותקע אבן בסדק הקטן.
העץ נרעד, הסדק נסגר יחד עם האבן והכל זהר באור מוזר ועל טבעי, שניק מעולם לא הבין. כמו שאר חייו.
לבסוף, לאחר מספר דקות, שבהן כל מה ששמע היה ציפורים מצייצות ואת הסנאים הרצים בבהלה בקרבת מקום, נפתח העץ וחשף קשת עץ אלון, עם קצוות מסולסלים ומיתר מעור חזיר בר, ואשפת חצים מלאה.
למראה הקשת חש ניק רווחה כובשת את לבו, סוף סוף יזכה לשעה או שעתיים של מנוחה ותעסוקה אמתית.
למזלו הרע הוא טעה בגדול.
הוא עדיין לא הבין איך לא שמו לב בפנימייה שילד נעלם, או שאולי הם שמחו שהוא לא שם, מי צריך ילד כל כך טיפש?
הוא הציב לעצמו מספר מטרות, מתח את המיתר, וירה. הוא לא פספס אף לא אחת, כמובן.
"אפילו יותר קל מפעמים קודמות." הוא אמר לעצמו.
חושיו המחודדים לא אכזבו אותו גם הפעם. הוא שמע מישהו, או משהו, הולך לכיוונו מכיוון הפנימייה.
מתוק אינסטינקט, הוא הסתובב ומתח חץ לכיוון מי שבא, ואז הוא קילל בשקט את טפשותו והניח במהירות את הקשת מאחורי סלע גדול שנתפס בזווית עיניו.
הוא סגר את העץ והתיישב על הענף, כאילו דבר לא קרה. היה ברור שיחרימו לו את הקשת. "כלי נשק זה לילדים רעים". המ.
לבסוף נעמד מולו מנהל הפנימייה, סטיב בלק, האיש הנסבל היחיד בפנימייה הזו.
"שלום ניק. מה אתה עושה כאן באמצע היער? אתה יודע שזה נגד החוקים" אמר המנהל בתקיפות
"אני רק נהנה מהנוף הנחמד כאן ביער" הוא כמעט חבט בעצמו לנוכח התירוץ המגוכח שאילתר.
המנהל התבונן בו בחוסר אמון.
"אתה יודע, אתה מאוד דומה לאמך" לנוכח ההערה ניק התכווץ
"הכרת אותה?"
"הו כן, הכרתי אותה טוב מאוד, היינו חברים" המנהל הצנום נראה מוזר ואפילו קצת מטורף, בתלתליו החומים שגרמו לניק לרצות שוקולד מומס, ובהבעת פניו כאשר דיבר על אמו של ניק
"טוב… אז… למה אתה כאן?" שאל ניק בנסיון להעביר נושא, לא נראה לו שהשיחה תוביל אותו למקום מוצלח, רק כאשר קרא את הבעת פני המנהל.
"באתי לבדוק איפה אתה ומדוע קראת לשיעור היסטוריה זבל. שמתי לב שאתה נעדר בכל יום שבת ו.. טוב, אני יודע שהיער הוא המקום המועדף עליך"
"טוב.. אני אלך עכשיו" אמר ניק שכבר ממש רצה שוקולד
"אל תנסה להתחמק ניק. למה הפרעת בשיעור? כשאתה חונך אתה אתה אמור לעזור. במקום זה, רק שתדע, עוררת מהומה בכל רחבי הכיתה בגלל שעוד ועוד ילדים הסכימו אתך. הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי"
"נוכל לדון בזה במקום אחר… אחר כך?" אמר ניק שרצה להרחיק את המנהל מהעץ שלו"
"אין בעייה. מחר בשלוש, אצלי במשרד" אמר המנהל
ניק סייר לו ביער, בלי שום כוונה לחזור לפנימייה, כמובן, ופתאום הוא הריח משהו… שונה.. משהו מסתורי..
הוא הסתובב לאחור וגילה אישה, לבושה בברדס לבן ובבגדים ירוקים שנראו לניק נוחים להפליא, יושבת לה על ענף של עץ.
סוג של אנרגיה נדף ממנה, אנרגיה טהורה שמלאה את ניק ביראה.
ניק הצליח לפתוח את פיו ולומר: "סליחה, גברתי?"
האישה סובבה את ראשה במהירות כזו שניק חשש שהיא עלולה לפול מהעץ.
"שלום ניק, חיכיתי לך זמן רב" היא אמרה ושלפה סכין הטלה מהחגורה שלה.
ניק נותר קפוא בעוד היא הקפיצה את הסכין על ידה והתכוננה לשפד את ניק, ולשים קץ לחייו.

המשך יבוא…