אתה יושב מולי

אתה יושב מולי, בעיניך להבות של אור. מהפנתות אותי שתי מדורות התכלת. אני אוהבת את עיניך. כשאתה עייף הן מחליפות צבען לכחול עמוק, כאילו מרמזות לי שאהיה סבלנית ושזו רק עייפות. הן נהיות דומות לשמיים בערב, כשהשמש שקעה והעולם נראה כאילו סיים עמלתו.
אני זוכרת רגע שבו שתקנו שנינו ,ישבנו זה מול זו ולא היו מילים, ולא הינו זקוקים למילים. עיניך דיברו בלי הפסקה . הן סיפרו לי על אהבתך,עד כמה אני חשובה לך , החמיאו לי ללא גבול.
עיניך עוטפות ומלטפות, נותנות כוח ,עיניך מאמינות בי ואני מסוגלת לברוא עולם .
אני אוהבת את עיניך ולא רק כי אורן מאיר דרכי ומחמם.
לפעמים במקום האור בתוך עיניך משתכנות החרבות. חד,קר , מסוכן ושונא אז מבטך. אז קר וחשוך לידך,אבל אני נשארת, נמצאת קרוב מאוד, נפצעת,כולי כואבת,עיני מביטות בך, בוכה בכי מר ללא אף דמעה מעיני.אני נשארת ועמי גם התקווה שהאור יחזור. הוא תמיד חוזר, כי לאלם לא הפסקנו לאהוב.