הזמרת מהטיטאניק – פרק 6 : הבטחה קשה.

איך הייתם מגיבים אם יום אחד הייתם קמים בבוקר על מיטה שזרה לכם? הייתם קמים ונבהלים כי כל החדר היה זר לכם ולא היה לכם מושג מה אתם עושים פה עד שהתאפסתם ונזכרתם במשהו שהמוח שלך ניסה להדחיק וכנראה אצליח עד כה. אוקיי אז בוא נעשה לכם סדר,
כאשר שרתי אני הרגשתי בעננים, מי לא, לא העזתי לפתוח את עיניי אך בכל זאת הרגשתי את האווירה שבאוויר שאמרו לי שכולם היו מוקסמים משירתי ללא יוצא מן הכלל. אבל רעש אחד הפסיק הכל, וטלטול מזעזע אחד של כל הספינה הפיל אותי על הרצפה ללא חשש, המוני האנשים שישבו ברוגע בקהל לפני רגע התחילו להמלט על נפשם מהאולם ואני חסרת ישע נפלתי מנסה לקום, אני לא זוכרת הרבה מאותו רגע, אבל אני זוכרת שאדוארד באופן כושל הקים אותי על רגליי ולחש לי באוזניי לרוץ אל חדרי וללבוש את הבגדים הכי חמים שלי, רצתי אל חדרי ועשיתי כמצוותו, לא שאלתי כלום כי חששתי לתשובה. אדוארד עמד מול דלת חלוני וחיכה באופן לחוץ במיוחד שאצא, אני לבשתי ברשלנות את כל הבגדים הכי חמים שיש לי כאילו אני עודמת לקפוץ מהספינה אל המים הקפואים… לא באמת חשבתי שזה מה שיקרה אבל להפתעתי זה מה שהייתי אמורה לעשות. אדוארד משך אותי חזק כמה שיכול אל עבר דלת מילוט קטנה שהפרידה את הספינה מהמים, כאשר יצאתי ראיתי מהחלון קרחון ענק קרוב באופן מפחיד לספינה, אדוארד שראה את חששתי בעיניי סובב אותי אליו וחיבק אותי חזק חזק ונתן לי נשיקה גדולה כאילו כלום לא קרה ואנחנו זוג מאז ומתמיד, לא היה לי אכפת באותו רגע. הוא אראה לי סירת משוטים קטנה מעץ ואמר לי לעלות עליה ועשיתי כמצוותו וידיי הכחולות מקור התחפרו בתוך הכפפות החמות שאדוארד נתן לי כי ראה שמה שלבשתי בכל זאת לא הספיק. "אתה לא נכנס?!" שאלתי אותו בצעקה מחרישת אוזניים כי ניסיתי להיתגבר על הרעש והצרחות שהיו ברקע, אדוארד החזיק חזק בקיר הספינה כי הספינה התחילה להתנדנד מצד לצד.
"לא אוכל, זה סירת יחיד, בת'י שלי, תדעי שכל מה שאני עושה מאז ועד לפה הוא מאהבה, תצילי את נפשך כל עוד את יכולה בת'י אל תשכחי אף פעם שאני אוהב אותך" התחלתי לדמוע באופן מהיר וחזק וקולי היה לא יציב. "לא! אני נשארת איתך! אני לא רוצה לעזוב אותך ככה!" אדוארד לא הקשיב ודחף את הסירה אל עבר המים הקפואים והבודדים, וכל מה שיכולתי לעשות הוא לצפות באדוארד מתרחק מזווית עיניי, ובמקום לטבוע בספינה יחד עם אדוארד, התחלתי לטבוע בדמעות של עצמי בתוך סירת העץ.

אליזבת' הסתכלה סביבה ולא ידעה היכן היא נמצאת, היא חזרה אל תוך מיטת הפוך מכיוון שהיה לה קר והסתכלה סביבה, המקום היה לבן כולו, עם שולחן כתיבה ומנורה, ארון בגדים קטן ומיטה.. זה הכל. אליזבת' בחוסר רצון קמה מהמיטה והציצה מחוץ לדלת, מולה נפרש מסדרון ארוך וצר לבן גם הוא, היא הלכה דרכו עד שהגיעה אל סלון, הסלון היה סלון רגיל, עם רדיו שולחן ספות כיסא נדנדה ושולן תה ושעון קוקיה גדול… לפי השעון היה זה שעת התה. לפתע אליזבת' הריחה באוויר תה והסתכלה שמאלה, היא ראתה גבר ואישה יושבים ושותים תה בנחת כמו מלך ומלכת אנגליה, המלך פגש את עיניה והניח את ספל התה שלו על השולחן וחייך אליה. "תראו מי קמה! בוקר טוב לך" הוא אמר וזימן אותה לשבת בכיסא נוסף שהיה בינו לבין המלכה. היא ישבה באיטיות ובחשש ושיחקה עם אצבעותיה כאשר התישבה כי לא ידעה אם מותר לה לגעת בעוגיות ובתה. המלכה הסתכלה עליה כאילו היא משעשעת אותה "זה בסדר יקירתי את יכולה לשתות זה לא פשע" היא אמרה ומזגה לה מהקומקום תה חם והניחה עוגיות לבת'. "א..אני יודעת שזו שאלה מוזרה אבל.. מי אתם?" המלך והמלכה צחקו באופן משעשע "אנחנו מר וגברת לורנס, את לא זוכרת מה קרה אתמול בלילה נכון בת'?" אמר מר לורנס בחיוך נעים לכל מראה. "מצאנו אותך על סירה אתמול בלילה על החוף אז הבאנו אותך הביתה" אמרה גברת לורנס וסימנה לה עם ידה לבת' שתתחיל כבר לשתות. בת' לקחה לגימה עמוקה ומהספל תה והניחה אותו במקומו. "אה כן… עכשיו אני נזכרת.. נחמד מצדכם לארח אותי" היא חייכה חיוך קלוש ונגסה מהעוגיה. "זה בסדר, תשהי פה כמה שתרצי לא אכפת לנו" אמר מר לורנס ופתח את עיתונו בשלווה שהזכירה לה טיפה את אביה. "אוי לי!" אמר מר לורנס בקול שהפר את השלווה הנחמדה. "כתוב בעיתון שהספינה הטיטאניק טבעה והמון אנשין נעדרים… איזה דבר נורא.." אמר מר לורנס בעוול וגברת לורנס הבליטה את כך שהייתה המומה בפרצוף של הפתעה ושוק. "איך זה קרה?!" אמרה בת' כמעוניינת לדעת כאילו לא ידעה דבר מהלילה הנורא שעברה בספינה עצמה. לורנס עלעל בין הדפים והעביר את מבטו אל בת'. "הספינה התנגשה בקרחון… אחד ההשארות שהיו בקשר למצב היה שדעתם של המלכים ושל הקפטן היו מוסחים בגלל מישהי ששרה… מוזר. איך זה הגיוני שרק בגלל שמישהי שרה כל הספינה טבעה?" לגברת לורנס היה הבעה של עוררות רחמים "מסכוננת הזמרת הקטנה… היא בטח מרגישה אשמה.." עיניה של אליזבת' חשכו, היא גרמה לאסון הזה? היא רצתה שכל זה תהיה מתיחה גדולה של אדודארד אבל זה לא… היא גרמה לאסון הגדול, היא הרגה אלפי אנשים חפים מפשע? מר לורנס אמר משהו בקשר לזה שזו לא אשמתה של הזמרת אלא של הקפטן אך בכל זאת בת' הרגישה אשמה נוראית… מאותו יום היא הבטיחה לעצמה בלב:
'אני לא אשיר יותר לעולם!!!'