אחרת פרק 4

הוצאתי את מחברת הציורים שלי והתחלתי לקשקש משהוא . כשסיימתי את הציור התחלתי לכתוב.

"הנה הדמעות הארורות על פניי שוב מופיעות,
בא לי פשוט למות,
מלא לאף אחד לא באמת יהיה אכפת,
עוד מיותרת בעולם.
הכל קורס מסביבי ואני רק נופלת,
נאחזת בתקווה מפוררת,
נופלת לתוך בור של יאוש,
ואייתו נופל כל השמחה המעטה.
מחקו במילים אחדות,
את החיוך שפעם היה אמיתי,
מחקו במילים קטנות,
את האהבה הנעימה שפעם הייתה איתי.
אל תנסו לעודד אותי עם קלישאות,
זה רק מזיק לי יותר,
תשאירו אותי פה לבד,
לגסוס אט אט.
לו יכולתי הייתי נעלמת מפה לנצח,
רק בשביל לגרום לרוב האנשים אושר,
לו יכולתי הייתי תולשת את לבי מהמקום,
רק בשביל לא להרגיש עוד "

"וואו" אמר הגבר. הרמתי את מבטי ,הבן אדם הכי מתוק שאני מכירה הסתכל עליי ובאותו רגע רק רציתי לקבור את עצמי מתחת לאדמה. "זה סתם שיר מפגר!" מובכת ,תולשת את הדף אבל לפני שהספקתי לקמט אותו "וואו" אמר גבר. הרמתי את מבטי ,הבן אדם הכי מתוק שאני מכירה הסתכל עליי ובאותו רגע רק רציתי לקבור את עצמי בתוך האדמה "זה סתם שיר מפגר!" אמרתי מובכת , תולשת את הדף אבל לפני שהספקתי לקמט אותו הגבר תפס את ידיי בעדינות ואמר "זה דווקא שיר יפה. אבל למה כל כך עצוב?" הוא שאל. הסתכלתי בעיניו (שיש להגדיש היה מהפנטות ביופיין) וראיתי דאגה אמיתית, כבר הספקתי לשכוח שהוא מהאנשים הנדירים שאכפת להם ממני(ואלוהים יודע למה) . "זה באמת סתם. בכל מקרה מה אתה עושה פה?" (שאלה מטופשת ביותר לשאול במטוס) "סתם, התחשק לי לטייל קצת בצרפת ומה את עושה פה?" הוא שאל מחייך את החיוך המתוק והמפורסם כל כך שלו "אני עומדת להיות בתערוכה . שלי" אמרתי בהתרגשות מנסה מעט להרשים אותו "וואו. אישית תמיד חשבתי שתהיה סופרת או משהוא. אפשר לראות ציורים שלך?" הוא שאל ואני הנהנתי ונתתי לו את מחברת הציורים שלי. במצב אחר לא הייתי נותנת אותה בגלל, טוב יש שם ציורים מעט ארוטיים אבל המוח שלי לא תפקד באותם רגעים. הוא דפדף וככל שעבר בעמודים הוא נראה יותר ויותר מתרשם והחיוך שלו יותר ויותר גדל. הוא נעצר על ציור אחד, בוחן אותו היטב. הסתכלתי על הציור והבנתי למה הוא נתקע בו. זה היה ציור שלו עם כנפיים, בין המדהימים והאהובים עליי , הוא שאל "מותר לקחת את זה?" ואני הנהנתי בהתלהבות (הראש שלי עוד שנייה עף מהמקום. ולא זה לא בצחוק), הוא לקח את זה ושם בתיק שלו. "אז מה השתנה אצלך?" שאלתי "לא הרבה, אני כבר לא מלמד בשי עגנון, התחלתי ללמד בעלה. ואצלך?" השבתי "אני לומדת בשרת והתחלתי ללמוד באופן רציני ציור ודיי הזנחתי את הכתיבה. הספקתי לחרפן את כל בית ספר כשעשיתי גרפיטי של בחורות בלבוש שלא משאיר הרבה דמיון על הקירות וזהו" קרו עוד דברים אבל העדפתי לשמור אותם לעצמי. . אמיר (אותו הגבר) התחיל לצחוק "ממך לא צפיתי לדבר כזה. חבל שלא הייתי באותם רגעים" הוא השיב "באמת חבל. איך שכל המורים ניסו להבין מי זה והיו בטוחים שזה תלמיד ולא תלמידה. התלמידים כמובן ידעו אבל הצלחתי לשכנע אותם לא לעשות את זה בתמורה שאעשה בשבילם קעקועים. אומנם כאבה לי היד מרוב הציורים אבל זה היה עדיף מהשעיה" ספרתי נזכרת באותו תקופה יפה. אמיר התחיל לספר לי שכשהיה בגילי הוא גם לא היה תלמיד מי יודע מה. הוא סיפר איך בטעות זרק כיסא על מורה כשרצה לזרוק אותו בכלל על ערס שהציק לחברה שלו, שרף את המעבדה בגלל ששילב בין חומרים כלשהם לבין חשמל, שפך מים על מורה שהייתה עם חולצה לבנה וחזייה לבנה ועוד שלל סיפורים שמזכירים יותר סרטי קולג' מאשר המציאות. אני נקרעתי מצחוק וספרתי לו על הפעמים שבהם שמתי לתלמידים ג'וקים בכריכים, שמתי מוסיקת דת' מטאל (תדמיינו צרחות מפלצתיות בעוד גיטרות ותופם מנגנים משהוא שמזכיר יותר רעש מאשר מוסיקה) בשעה שלמדנו בלט קלאסי וכמובן איך נכנסתי למלתחה של הבנים ,לקחתי את הבגדים של המורה לספורט ובמקומם שמתי חצאית וורודה, חולצה אדומה עם נצנצים ומגפיים של חדי קרן שעפים מעל הקשת. "ואת ממשיכה לעשות שטויות גם היום?" הוא שאל "לא, פשוט הבנתי שלא משנה כמה תעלולים היעשה בסופו של דבר אף אחד מהשכבה לא ידע מי אני ולא ידבר איתי כי אני סתם רוח שאף אחד לא מבחין בה בכלל" אמרתי, הוא נגע בעדינות בידיי "הם מפגרים אם הם לא מבחינים במישהו כמוך" ובניגוד לרצוני הלב שלי עוד פעם התחיל לדפוק במהירות כמו לפני שנה.