זה עם העגיל בצורת כוכב

זה עם העגיל בצורת כוכב התהלך ברחוב, הן הסתכלו עליו והוא ידע את זה, לא היה לו אכפת, הוא לא אהב את זה, אבל גם לא שנא את זה. הן היו שלוש, אחת בלונדינית, אחת ג'ינג'ית ואחת ברונטית, ממש כמו בבדיחה לא מוצלחת. הם כולם היו מאותו בי"ס, אותה עיירה, אותה כיתה. כשהוא עבר כולם הסתכלו עליו, הכירו את הסיפור שלו, לפעמים הרבה יותר טוב ממנו. הוא לא היה ילד רע, לא עישן, לא שתה, לא עשה סמים. מה היה הסיפור שלו? הוא בעצמו לא בדיוק ידע. זה מה שהעסיק אותו, תמיד. על זה כל הזמן חשב, את זה תמיד רצה לדעת, אמר שאחרי זה יוכל לחזור להיות מישהו רגיל. הוא תמיד חוקר את הסיפור בראשו: הוא נולד לאימא נרקומנית, האבא ברח, שירותי הרווחה מצאו אותו בגיל 4 עם אימא, מתה ממנת יתר, האבא חזר לתמונה. אבא שלו חזר אחרי 4 שנים של בריחה מהאמת, ע"י אלכוהול. איתו הוא גדל עוד 4 שנים, מלאות התעללות. הכל נגמר אחרי שהובהל לבית החולים, לאחר שפתח את הראש כשנפל מהמגלשה, אז, מצאו את שאר המכות, הגדולות, המכוערות שאביו וחבריו השאירו בו. לאחר מכן אותרה דודה של אימו, קרובת משפחה רחוקה. היא אהבה אותו, פעם ראשונה בחייו היה נאהב, לא היה טעות, לא היה תוצאה של לילה חד פעמי, הוא היה סוף-סוף ילד. שנתיים של שמחה, אלה היו השנתיים הכי מאושרות בחייו, ואז הדודה מתה, מסרטן. עוד פעם, היה צריך להישלח, מבית אומנה אחד לאחר, עד שלבסוף, לאחר 3 שנים, השתקע בעיירה. המשפחה הייתה נחמדה, בלי הרבה דרמות. אך החיים שאליהם הורגל, נעלמו. אין העברות, אין משטרה, אין מכות, אין מוות, אין אהבה. לא היו לו טענות אל המשפחה, כמובן שלא, אבל כעבור שנה איתם, ברח, נעלם לשלושה ימים. רק בשביל לשמוע את הסירנות שוב, לראות פנים מודאגות, להרגיש שלאחרים אכפת. כמובן שתחקרו, שאלו, אם עשו לו משהו רע, אך לא הייתה לו תשובה. לבסוף הבינו שהכול היה בעצם כלום. כיום הוא בן שש-עשרה, עם עגיל בצורת כוכב, שכולם מדברים עליו, גם הוא דיבר על עצמו. הסיפור העסיק אותו, תמיד, יותר מידי. הוא לא שם לב למכונית האדומה, לא שם לב לצעקות, לא שם לב לחריקת הבלמים. הוא בסך-הכל ניסה להגיע לספריה, לברוח מהמציאות, כל מה שהיה צריך לעשות עוד היה לחצות את הכביש. כולם ידעו את הסיפור שלו, כולם ידעו מי היה. אך אף-אחד לא ידע, שזה עם העגיל בצורת הכוכב, בסה"כ רצה להיות נאהב, רק חבל שהרגישו בחסרונו, רק אחרי שכבר הלך…